אני לא יכולה.
פשוט לא יכולה.
אני בתקופה קשה, באמת שקשה. ממש קשה.
כבר ניתקתי קשר עם חברה שעזרתי לה הרבה, אפילו הרבה מדי. יש לי כמה חברות אמיתיות, אבל... אף אחד לא יצליח לעזור לי בזה. אפילו סבתא שלי רצתה להביא אותי לטיפול פסיכולוגי והם אמרו שאין מקום אבל אין תרופה נפשית לזה.
אמא שלי חולה קשה. ב"חולה קשה" אני מתכוונת שהיא רגל אחד בקבר. בפעם האחרונה שביקרתי אותה נשבעתי לעצמי שאני יותר לא אבקר אותה, כי זה קשה מדי. פשוט בכיתי לה מול הפנים. לא רציתי שאבא שלי יראה את זה, לכן כל הביקור הייתי במרפסת של בית החולים. עכשיו יבואו כל התגובות של "תבקרי אותה, זה חשוב לה" - אני לא יכולה פשוט.
אמא שלי היא האדם הכי קרוב לי בעולם. עם אבא שלי אני פחות מסתדרת...
איתה שיתפתי הכל. איתה אני מרגישה הכי בנוח לספר כל דבר שקורה לי.
אתמול במפגש המשפחתי של שבת (השני בלעדיה), סבתא שלי פתאום התחילה לדבר עליה בלשון עבר ("X הייתה בן אדם טוב, לא התלוננה אף פעם", "וואו, היא באמת הייתה בן אדם נהדר...") ופשוט ממצב רוח טוב (כי יש לנו תינוק קטן במשפחה המצומצמת שלנו) פשוט התחלתי לבכות בשולחן והלכתי בתירוץ של "כבר חוזרת" - ולא חזרתי, כי לא יכולתי לעצור את הדמעות.
אני יודעת שהרוב יתעלמו מזה כי פשוט גם אני הייתי מתעלמת, אבל... בבקשה לא. אני חייבת תמיכה עכשיו. ברוך השם הכל בסדר אצלי, אני טובה בלימודים (מצטיינת ליתר דיוק), אני יפה, בנים אוהבים אותי, יש לי אופי מדהים... חברות מדהימות... אבל, אמא שלי...
אני אצל סבא וסבתא עכשיו, כותבת את זה בדמעות כואבות. התחלתי לקנא בילדים שיש להם אמא, אפילו שהיא עדיין לא מתה. עדיין.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות