הכל נראה לי בלתי מושג עבורי, כשלשאר האנשים הדברים הרבה יותר פשוטים...

אני גרה בהוסטל כבר 3 וחצי שנים. הוסטל זה דיור מסובסד לנפגעי נפש שבו ניתנת תמיכה של מדריכים שיקומיים או שקר כלשהו בסגנון הזה...
אל ההוסטל הזה הגעתי אחרי שנים של מצוקה נפשית שנגרמה בגלל הבית ואחרי שנים של התלבטויות. בהתחלה באמת הרגשתי שהמקום טוב ועוזר לי, אבל אחרי שנה בערך התחלתי להרגיש שהוא כבר קטן למידותיי והוא לוחץ לי. יש לי טונות של טענות ומענות כלפי ההוסטל הזה, החל מהצוות, מהדיירים, ועד אפילו המבנה עצמו, אבל זאת לא הנקודה.
הנקודה היא שבגלל כל הנאמר לעיל - אין לי בהוסטל שקט נפשי, בא לי לברוח משם. באופק אין שום התקדמות עם הדיור המוגן [שזה דיור מתקדם יותר מהוסטל אבל גם כן עם תמיכה כלשהי, פשוט קלה יותר], למרות שכל הזמן מבטיחים לי ש"עוד קצת"... [זה מצריך כמובן עוד בירוקרטיה וסחבת...]
אני לא מרגישה חלק מההוסטל, אני שונה משאר הדיירים בכל מובן אפשרי. כרגע העניין תקוע בשלב של לזמן ועדה שתקבע אם אני ראויה לעבור לדיור מוגן או לא. העניין הוא שעם כל הסחבת - לכו תדעו מתי תהיה לי ועדה.... ואני מרגישה כמו פצצה מתקתקת, העצבים שלי רופפים כשאני שם. במקום לעשות לי טוב, המקום הזה רק מזיק לי ומערער אותי נפשית.
תכלס אני יודעת שגם דיור מוגן יחרפן אותי דיי מהר.
אני חושבת שלשכור דירה באופן עצמאי זה הפתרון אבל אני באמת מפחדת מהצעד הענקי הזה, במיוחד שאין לי תוכניות להמשך. אז אני אעבור לגור לבד ומה? להמשיך בעבודה שלי? ומה עם לימודים? אין לי מושג מה ללמוד...
כלומר... אין התפתחות...
ואם בדירה הזו אני כל הזמן אהיה לבד בלי חברה? [אין לי הרבה חברים ובכלליות אני טיפוס שדיי קנאי לפרטיות שלו] ואם זה יכניס אותי לדיכאון? ואם אני לא אעמוד בשכר דירה ובכל התשלומים? הרי הקצבה מביטוח לאומי קטנה מאוד, כמו גם המשכורת מהעבודה בחצי משרה שלי. למה לא משרה מלאה? זה כנראה גדול עליי מהרבה בחינות.
אני לא יכולה לחזור הביתה...
ביום יום אני מוצאת במה להתעסק ומנסה לא לשקוע בכל הבאסה שאני חווה, אבל כשאני לבד בשקט עם עצמי באמת שבא לי לבכות ואני לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך... באמת שהמגורים בהוסטל עולים לי בבריאות הנפשית שלי, כשזה אמור להיות בדיוק להפך... ואם ביטוח לאומי הוא זה שאמור לתת לי קביים לעזור לעצמי לצאת מהמעגל של החולי, כבר המון זמן שהוא רק מחזיק אותי באותו מקום, אם זה מבחינת העבודה ואם זה מבחינת המגורים, והמצב הנפשי שמושפע מזה...
כשאני בעבודה ואני עסוקה אני לא בדיכאון וכיף לי אבל כשיש לי זמן לעצמי אני מוצאת את עצמי ריקה פתאום, וזה מפחיד אותי שאם אשכור דירה לבד אני אאלץ להתמודד עם הריקות הזאת הרבה יותר... ואז... הלופ האינסופי הזה... של לחפש משמעות... לחפש סיבה לחיות... להמשיך לרצות לדחוף קדימה... ואני זוכרת את השלב הזה כשגמרתי תיכון ופתאום לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כשנגמר המסלול המובנה. אני מפחדת ליפול שוב לדיכאון [רוב חיי סבלתי מדיכאון תהומי ונטיות אובדנות], כאילו כל העבודה שעשיתי בשנים האחרונות תרד לטמיון כאילו כלום לא היה מעולם... ואז מה עשיתי בכל זה? עוד אשפוזים? ומשם, עוד שנים בהוסטלים? אף פעם לא יהיה לי שקט? אז מצד אחד אני שונאת את ההוסטל הזה, שונאת שיושבים לי על הוריד כל היום, ומצד שני אם לא יהיה מי שיבנה לי מסגרת אני אלך לאיבוד... אז אני לא מרוצה משום מצב...
מה גורם לאנשים לקום כל בוקר לעוד יום חדש?
אנשים שואפים ללמוד, שואפים להישגים, להספקים... ואני בכלל לא מאמינה שאני יכולה להגיע לאיזה הישגים שהם, ומראש אני קוצצת לעצמי את הכנפיים במחשבה שגם ככה אני לעולם לא אגיע לשום מקום. אני רק עומדת במקום שלי ומסתכלת מסביבי איך זה מוציא רישיון נהיגה וזה טס לחו"ל וזה שוכר דירה וזה מתחתן ולזה כבר יש ילדים... וזה נראה לי כלכך לא ריאלי עבורי... למה אני לא מאמינה בעצמי בכלל? למה אני חיה בהרגשה שהעולם כולו סגור בפניי ונשארת לעמוד ולהשקיף מהצד?
ההוסטל אמור לעזור בקטע של תפקוד: הרגלי ניקיון, ללמוד לתחזק לעצמך את הבית... ומהבחינות האלה אני מאז ומעולם הייתי בסדר. הוסטל לעולם לא יצליח לסגור את החלל הריק שיש לי אי שם בפנים, כשאני מורידה את המעטה של איפור ולקים ובגדים...
אנשים שפוגשים אותי ושומעים איפה אני גרה לא מאמינים שאני נמצאת במקום כזה כי אני מאוד מטופחת, אינטליגנטית, ותכלס אני בתקופה טובה ואני חייכנית ולא הייתם מנחשים בחיים את הסיפור שלי אם הייתם פוגשים אותי ברחוב ככה סתם.
בנות מנחמות את עצמן בשופינג. אני יוצאת, קונה לעצמי פה חולצה, שם ליפסטיק, והחיים כביכול מחייכים אליי, אבל אושר לא מושתת על עוד צללית לעיניים או לק לציפורניים.
התלבטתי אם לכתוב את ההודעה במדור "מגורים", כי הרי אני מתה לברוח מההוסטל למקום שיהיה לי בו טוב, אבל בשורה התחתונה אני מפחדת שכשאני אהיה במקום שלא יעסיק אותי עם רעש מסביבי, יגרום לי להפנות את כל תשומת הלב שלי פנימה ואז אני אגלה שוב כמה אני בעצם חלולה מבפנים, למרות הכל...
ולמה אני לא מאמינה שאני יכולה להיות כמו כולם, ללמוד רישיון נהיגה, לעשות תואר, לגור בדירה משלי, למצוא בן זוג ולהקים משפחה?... למה הכל נראה לי כלכך בלתי מושג עבורי, כשלשאר האנשים הדברים נראים הרבה יותר פשוטים...