אני מקווה שאצליח להעביר את התחושות שלי, מאחר שאני בעצמי בקושי מבינה אותן.
כבר תקופה ארוכה מאוד שאני מרגישה שאין בי שמחת חיים.
לא דיכאון, אבל חוסר תשוקה והתלהבות.
לא משנה לי מה יהיה העתיד שלי, כי שום דבר לא נראה חשוב מספיק גם ככה.
רוב הזמן אני מעדיפה להיות לבד. יש לי חברים, אבל אני מוצאת את עצמי מרדדת את היציאות החברתיות. אני מעסיקה את עצמי טוב מאוד, ולאט לאט המפגשים החברתיים נראים לי כבזבוז זמן.
לפעמים יש בי רצון לזוגיות, למישהו שישלים אותי ויחלוק איתי, אבל בכל פעם שאני מכירה מישהו חדש אני מרגישה איך אין לי סבלנות וכל מה שמתחשק לי הוא לחזור להתבודד ולהסתגר. הרבה פעמים הסבלנות נעלמת עם כניסתו של המגע לקשר, שבקצב של היום זה לרוב מהיר מדי.
לפעמים אכיר מישהו ברגע של מצב רוח טוב וזה יהיה נהדר, אבל המצברוח המלנכולי יחזור מהר, ואעדיף שוב לבלות עם עצמי.
זה אולי נשמע מתנשא, אבל אין אף בן אדם שאני מספיק מעריכה כדי לחלוק איתו כל כך הרבה. אנשים אומרים שאני לא נותנת הזדמנויות, אבל ההזדמנויות האלו דורשות כוח נפשי שאין לי לתת.
וזה לא שאת עצמי אני מעריכה יותר. כלומר אני מאוד אוהבת את עצמי, אבל זה מהול בהרבה שנאה כלפי רגעים של חוסר שליטה עצמית וחוסר ביטחון.
כבר פחות אכפת לי אם אבנה לי משפחה בעתיד או לא, והאדישות הזו שאני מפתחת לזה ולכל נושא אחר, קצת מלחיצה אותי.
בנוסף ראוי לציין, שכל דבר שאני מרגישה שגוזל לי את החופש או העצמאות מלחיץ אותי. אני סולדת מהתחייבויות ומפיתוח תלות של אחרים בי.
הייתי אצל פסיכולוג תקופה, אבל זה לא שינה כלום.
אני מרגישה שאין לי מטרה או כיוון.
שיהיה ברור שאני עובדת, ולומדת, יש לי חברים ואפילו כמה טובים מאוד, תמיד אני עושה ומתנסה בדברים חדשים, אך בסופו של יום הכל חוזר לאותה נקודה.
התפקוד שלי במהלך היום הוא חברותי ותקין, ואף אחד לא יודע מה התחושות שאיתן אני הולכת לישון. גם אם מדי פעם אני משתפת קצת, אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות יתרה כי זה לא נראה כך.
נואשת למשהו שיאיר לי את החיים קצת, ולא יכולה לדמיין מה זה יהיה.
אולי מישהו יעורר את מחשבתי,
וגם אם לא, תודה על ההזדמנות לשתף.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות