חברים מגיל אפס, שוב אנחנו נפרדים וקשה לי!

שלום.
קוראים לי אורטל,אני בת 15 בקרוב בת 16.
אז ככה,בשנה הבאה כל החברים והחברות שלח עוברים בתי ספר ואני מרגישה תסכול ודיכאון של ממש...
אני לא מאמינה שזה קורה,תבינו,אנחנו חברים בערך של לפחות 20 ומשהו ילדים ובחיים לא נפרדנו,תמיד אנחנו עזרנו אחד לשני,היגנו אחד על השני,דאגנו,לעולם לא נפרדנו...אני מכירה אותם ממש מגיל אפס,אם זה שהיינו ילדים קטנים וסתם משחקים בשכונה,או חברים לספסל הלימודים.
איתם בחיים לא הרגשתי לבד,או בודדה.
וכל אחד יודע על המצב הכלכלי/המשפחתי של האחר...בשבילי הם הרבה יותר מאחים.
אני יספר את הסיפור,תמיד הכרתי אותם והיינו מין 'חבורה' כזאת...,שהייתי קטנה הייתי משחקת איתם בשכונה,ומכיתה א' עד כיתה ז' היינו באותו בית ספר.
בעצם כולנו היינו צריכים להגיע בשנה של כיתה ז' לאותו בית ספר,אבל אז המנהלת של הבית ספר שהייתי בו שיכנע את כל האימהות שצריך לפרק אותנו,בשביל העצמאות שלנו.
ופה זאת היתה התקופה הכי רעה ושפלה שלי...הייתי כל היום בחדר,בכיתי,השמנתי,כל היום אכלתי ולא הייתי יוצאת בכלל מהבית אלא אם כן לבית ספר.
ואני שואלת מה אותו מנהלת אז רצתה?,כולנו הסתגרהו ונשברנו...זה לא עזר לאף אחד מאיתנו בשום צורה.
בכיתה ח'...שנה אחרי שהפרידו אותנו,הצלחנו להיות באותו בית ספר...ושנתיים ככה אנחנו ביחד בלי שלאף אחד זה יפריע.
ןמה אני יגיד לכם?,רק ליידם אני מרגישה ביטחון...רק איתם באמת כיף לי,בינינו אין צביעות ואני יכולה לבטוח בכל אחד ואחד מהם.
באחרים לא,כולם צבועים...ברגע האמת בכיתה ז' שהגעתי לטיפול פסיכיאטרי בגלל דיכאון קשה-(זה לא רק בגלל זה)-אז כל הילדים החדשים שיצרתי איתם קשר,ושחשבתי שאיתם זה יהיה אותו הדבר,עזבו אותי,לא ביקרו אותי,לא התייחסו אליי...כאילו אני הייתי הילדה הכי בודדה בעולם.
בקיצור עכשיו שוב נוצר מצב שכולם נפרדים,שוב,והמחשבה הזאת מעוררת בי פחדים,דיכאון...רק מלחשוב על זה.
ונכון עכשיו יש לי את הווצאפ,פייסבוק,פלאפון,אינסטגרם...ונורא קל לשמור על הקשר.
אבל זה לא יהיה אותו הדבר...מכאן אני יודעת שלא נחזור יותר להיות חברים כמו שהיינו,אנלא חייתי באשליות ידעתי שלפחות עד הצבא נצטרך להיפרד בסופו של דבר.
אבל זה קשה לי,אני לא מצליחה להנות בחברת אנשים אחרים כמו איתם...הם תמיד יהיו נאמנים,כשתמיד אני יצטרך אותם אני יודעת שהם עכשיו יהיו שם בשבילי,גם אם עכשיו לא דיברנו אפילו שנתיים ויותר...
אני לא מאמינה באף אחד חוץ מהם,כל אחד יוצר קשרים חברתיים בשביל עצמו,וכשהוא לא צריך כבר את אותו החבר שעד עכשיו עמד לידו בשעת צרה כשכולם לא היו איתו,אז הוא משליך אותו לפח.
והם,אני בטוחה באלף מיליון אחוז שהם בחיים,בחיים לא יעשו לי את זה.
אני פשוט שבורה מהמחשבה ששנה הבאה אני יהיה לבד,אננ כל היום מדוכאת,והעיניים שלי כבר שורפותת... אני כבר לא יודעת מה לעשות...קשה לי,קשה לנ להיפרד מהם...אני יודעת שנמשיך לדבר והכל,אבל זה פשוט לא יהיה אותו הדבר.
ומה יהיה בבית ספר?,בכל פעם שמישהו ניסה ל'התעסק' איתי או משהו בסגנון אז הם היגנו אליי,הם דאגו לי...עכשיו הם לא יהיו פה.
אני כבר הייתי מעדיפה שלא להכיר אותם מלחתחילה,ככה לא הייתי צריכה להתמודד עם זה.
בבקשה!!,בבקשהה תיתנו לי עצות להמשיך כבר בדרך שלי...לעזוב אותם וזהו,מה וגם עכשיו אנחנו נמשיך להיות יחד,מה יהיה בחיים האמיתים?,מה יהיה כשאגדל?,כשכבר אני יהיה נגיד בצבא?.
אני ממש חייבת עזרה...בבקשה תתנו לי עצות.
תודה.