אין לי כוח לכלום בחיים ואני מרגיש שכבר לא בא לי לחיות

מאז החטיבה הייתה לי תחושה שממש קשה לי להכיר ולסמוך אנשים חדשים ושכולם שונאים אותי ההורים שלי תמיד די החליטו החלטות שהם די גדולות בחיים שלי עד עכשיו מבלי שיהיה להם אכפת ממה שאני באמת רוצה בתיכון בכלל לא הצלחתי להתחבר לאף אחד ותמיד הסביבה (הורים מורים מדריכים בתנועות נוער וכו) הורידו את הביטחון שלי עוד יותר למטה במקום לסתום או לעזור . אני שונא את ההורים שלי הם מאוד רכושניים כלפי (נגיד אם עכשיו שעה תשעה בערב ואני עוד לא בבית ולא אמרתי להם איפה אני הם יצאו לחפש אותי בחוץ, תמיד הם ירצו לדעת מי האנשים מקיפים אותי לפרטי פרטים... בקיצור הם יעשו הכל כדי לשמור על התאור הזה של "יש לי ילד") מעצבן אותי שלא משנה כמה פעמים אני אומר להם שאני יודע מה אני עושה בחיים ושאני לא בן 10 זה עדיין ממשיך זה מביך אותי ואמור להביך גם אותם בלי שום קשר הם אנשים מאוד בלתי נסבלים אם זה אמא שלי שיודעת רק לצעוק במקום לדבר בטון רגיל והרכושניות שלה כלפיי ברמה סטוקרית כזאת שעוד לא ראיתם היא תמיד מתחילה ריבים בבית ואחר כך בוכה לי ומספרת לי מה עובר לה בחיים למרות שאני לא רוצה לשמוע היא מוציא המון שטיות מפה שלה שבאמת מביך אותי כבר שזרים יראו אותי איתה ברחוב או אבא שלי שאני לא יודע אם באמת אפשר לקרוא לו ככה כי הוא אף פעם (לפחות ככה זה מרגיש ) מתעניין בשלום הילדים שלו או מה קורה להם בחיים כי יש את אמא שדואגת לזה הוא לטרלי לא עושה כלום בבית ורק אמא שלי כמעת על הכל הוא רק יודע לעבוד וזהו (לא שזה דבר רע אבל יש לו עוד דברים שהוא חייב לעשות ), איך שהוא מתחיל לדבר כבר יש לי כאב ראש כי אם הוא פותח את הפה הוא לא סותם אף פעם וגם כמו אמא הוא יודע לצעוק במקום לדבר. אם לומר את האמת נירא לי שההורים שלי הם חלק מהסיבה שבגללה קשה לי ויש לי סוג של פחד מהחברה כי אני יוצא באחת עשרה או משהו כזה אמא שלי תתקשר אלי בלי סוף שאני יחזור הביתה כי היא רוצה לישון והיא לא יכולה כי אני לא בבית ...
אני בטוח שיש עוד דברים שלא עולים לי עכשיו אבל באמת אתם לא תבינו עד שתאם תחיו איתם.
כל כך נמאס לי מהחיים האלה, חיים שבהם אין לי אף אחד חיים, חיים שבהם לאף אחד לא באמת אכפת ממני ואנשים שרק יודעים לפגוע בי בלי סוף גם נמאס לחיות עם אנשים ככ מעצבנים ודפוקים כמו המשפחה שלי. דחיתי את הגיוס שלי בשביל ללמוד במכללה הבעיה היא שזה בתיכון שבו למדתי ואני גם ייצטרך לראות את אותם מורות שהורידו אותי למטה ולא ראו בזה בעיה וממש בא לי לבטל את הלימודים בגלל זה אבל מצד שני אני יודע שזאת הדרך הנכונה בשבילי.
בקיצור מה אתם הייתם עושים במצב שלי? איך הייתם מייעצים לי להתמודד עם המצב ? (בבקשה רק אל תגידו לי לדבר עם ההורים כי ניסיתי יותר מ פעם אחת והם רק ידעו לצעוק עלי ולהגיד לי שזה בראש שלי וש "הכל היה בסדר")