רק אני חושבת שזוגיות ולהתחתן זה מיותר?

הרבה אנשים ( מובן מאליו שיש כמות נכבדת של חיות חברה ומזליסטיים שבאמת מחזיקים הרבה ועד הסוף) מאבדים את העניין אחרי זמן מה בבן הזוג שלהם. זה אחת הסיבות שבגללן אני כל כך מוטרדת מלהיות במערכת יחסים.

אני בעצמי מאבדת עניין באנשים נורא בקלות , לא בגלל שאני חושבת יותר טובה מאנשים. יותר בגלל שאני מחפשת אדרנלין כל הזמן, ומשהו חדש להשיג , וקל לי לשפוט אנשים מהדברים הקטנים ביותר עד שאני מכריחה את עצמי לאבד את הטעם בלהיות איתם. (דרך אגב השיפוטיות שלי גם פוגעת גם בי אז הגלגל מסתובב ואני מורידה את עצמי הרבה עד לרמה שאני מרגישה כאילו אני בהצגה)

אני מבינה את הסיפוק בלהרגיש אהוב, זה מרגיש טוב .

אני יכולה סוג של להבין למה רובנו חושבים שלחיות "חופשי" עד גיל 25+ ואז להתחתן ולהתמסר עד סוף החיים זה הישג והמטרה הנעלה של החיים. זה מרגיש כמו חלום, בית טוב, ילדים שיהיה לך אכפת מהם, תעסוקה לחיים.

אבל לי אישית זה גם נותן הרגשה של חוסר שליטה. מה אם אני לא אשים את עצמי ההעדפה ראשונה, או שישחקו בי. אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו, אם לא אסמוך רק על עצמי מה אני שווה בכלל? כל הקלפי המיקוח שלי נעלמים.

אני פשוט בטוחה בזה שלאף אחד לא באמת אכפת מאף אחד במידה של להקריב הכל עבורו כי הטבע שלנו זה לשים את עצמנו ראשונים. אני יודעת שהעולם בנוי מאינטרסים, ולפעמים זה לא דבר רע בכלל כי שאינטרסים של שני אנשים נפגשים שנינו מרוויחים מזה. אבל אני גם כל הזמן חושבת מה אם האינטרסט שלי או של האחר לא מוצדק. אם מישהו אוהב אותי בעיקר בגלל איך שאני נראית איזה מין סיפוק זה ייתן לי בכלל? אני לא הרווחתי את המראה שלי. אני יודעת שזה חשיבה שתוביל אותי לבדידות ושיגעון.. ומנסה למנוע מזה לקרות אבל אין לי מישהו שישכנע אותי שזה יכול להיות אחרת.


גם כל העניין הזה של לידה אפילו.

יש המון ילדים בבתי אומנה למה להמשיך להביא ילדים לעולם שיש ילדים מסוימים בלי אופטרופוס.

והכי חשוב ומפחיד אותי. למה להביא ילד שלך / ממך לעולם שאתה לא יודע בכלל מה הוא או מיהו ומה יקרה איתו. העולם הזה הוא לא מקום קל בכלל. מה אם ארגיש כישלון איתו? או יותר גרוע!! מה אם אני ארגיש שהוא מציק לי ואין לי כוח אליו?

אני מאפיינת את עצמי כבנאדם שאוהב לבד לצערי. שהכל מסודר. שאני יודעת מה קורה כל הזמן. שאני נכנסת למערכות יחסים אני מרגישה כלואה גם אם אהבתי את הבנאדם ממש. עצם זה שאני צריכה להקדיש לו זמן מציק לי, שיש לי נקודת תורפה עבורו הכל פשוט מציק לי.

משהו בי לא בסדר שאני ככה? אולי אני באמת סתומה וזה הגיל? אני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ככה אבל לא שמעתי הרבה אנשים שלא רוצים להתחתן ומעדיפים "לבד".. מישהו יכול להזדהות?

אם מישהו הרגיש ככה וזה השתנה אני באמת אשמח לשמוע כי אני מפחדת להישאר לבד כל החיים או להיות עם מישהו ולהרגיש לא חופשייה ולתעב את החיים שלי ...

מצטערת על החפירה.. ותודה על העזרה למי שיענה. מעריכה את זה מאוד!