דרוש: אבא - איך להתמודד?

אני לא יודעת מאיפה להתחיל....בעצם אני אתחיל מאיך הכל הדרדר...
נולדתי למשפחה טיפוסית מסוף שנות השמונים, לאבא היה עסק משפחתי ואמא הייתה בבית. היינו מעמד ביניים פלוס מינוס, ההורים שלי הצליחו לקנות דירה חדשה במרכז הארץ (עם קצת עזרה מסבא וסבתא שלי מצד אמא). בעצם הייתה לי ילדות נורמלית אפשר להגיד, ילדה מקובלת מלאה בחברים, היו עושים לי ימי הולדת במשחקיות כאלה עם מפעילים כמעט כל שנה.
לקראת הבת מצווה שלי הכל הדרדר. האבא שעד אז היה אבא נורמטיבי אם אפשר היה לקרוא לזה ככה (בחיים לא צעק או השפיל או הרביץ) השתנה מקצה לקצה. העסק שלו נסגר בגלל ניהול לא נכון שלו, ההורים שלי נכנסו לחובות ונאלצו למכור את הבית ועברנו לדירה בדרום בשכירות. הוא ניתק קשר עם כל המשפחה שלו. היינו במצב כלכלי מאוד קשה. אמא שלי נאלצה לעבוד במפעל 12 שעות ביום והוא בקושי עבד שנ עד שפיטרו אותו בצדק כי לא עבד כמו שצריך. אני הייתי ילדה בת 12 שהעולם השתנה לחלוטין, עברתי חרמות בבית ספר כולל גם בתיכון והוצאתי בגרות מלאה למרות הכל. כשהגיע כיתה יא היה לי חסכון קטן וזה הספיק לי לטוס לפולין שזה היה חלום שלי. איך שחרתי הוא לא דיבר איתי שבוע (אז הוא כבר הפסיק לעבוד לגמרי כי הוא הוציא נכות) הוא טען שבמקום לטוס לפולין הייתי צריך להביא לו את הכסף. כל כך קנאתי אז באבות של החברים שלי לכיתה כי היו איתם ותמכו בהם ואבא שלי בקושי היה אומר לי שלום.
כל כך היה חסר לי אבא שיחזק אותי ויעודד אותי.
מאז עברו השנים והתגייסתי לצבא והמזל שהייתי עושה חמשושים אז לא ראיתי מה שהיה קורה בבית ומסתבר שהיה גיהנום. אבא לא היה קם מהמיטה, היה בדיכאון עמוק ווד יותר הכניס את אמא שלי לחובות. במשך שנתיים הייתי אוכלת לחם יבש כדי לחסוך לטיול לחול אחרי צבא. השתחררי וטסתי ואיך שחזרתי שוב הוא עם הכעסים כלפי שבמקום לטוס היתי צריכה לתת לו כסף. וככה מצאתי את עצמי בגיל 21 בלי הכוונה בלי עידוד בלי חברים בלי כלום. ןמרות הכל עשיתי פסיכומטרי ולמדתי תואר במכללה ליד הבית. גם אז למרות שהיה לי קשה גם כספית והמלגות לא הספיקו אבא לא היה לו איכפת לו מכלום, לא ידע אפילו מה אני לומדת, פשוט כלום. כשהיה את הטקס של התואר במקום להכיר את המרצים שלי והא הלך "להתפלל" כל כך הרגשתי רע ועצובה. עברו השנים והמצב הבריאותי שלו הדרדר עד כד הליכון וכסא גלגלים וכל זה לפני גיל 60. אני נולצתי לוותר על החיים שלי וגם על המקצוע שלי ולעבוד בחנות במשרה חלקית כדי לעזור לו ולטפל בו כי הקצבה שלו לא מספיקה. בנוסף, סבתא שלי מצד אבא עברה לגור לידנו כי היא אחרי אירוע מוחי וצריכה טיפול צמוד. ני רואה אנשים בגילי מקימים משפחה ועובדים בעבודות טובות וההורים שלהם עוזרים להם ואני ויתרתי בגלל האבא המפגר שלי. הוא עושה לי מצפון כל פעם שאני אומרת לו שבא לי לעזוב את העיר הנידחת, הוא מסוגל לספר לאנשים שאף אחד לא עוזר לו והא כבר עשה זאת, הוא לא מעריך את העזרה שלי. אני כל כך מרחמת על אמא שלי שלא מגיע לה לחיות עם בן אדם כזה. עוד יותר מדאיג אותי החיים שלי, אני תיכף בת 33 בלי עבודה (מובטלת קורונה) עם תואר שסיימתי לפני 7-8 שנים אבל אין לי שום נסיון ואף אחד לא מוכן לקבל אותי, בלי רשיון ובלי אוטו. לעומת זאת אחותי הקטנה עשתה בשכל והלכה לפנימיה שהייתה קטנה, התגייסה לתפקיד מסווג, למדה מחשבים וכעת היא עובדת בההיטק במרכז ועם בן זוג מתכנת בגוגל. היא חיה את החלום וכל הזמן מאושרת. למה מגיע לי לחיות ככה. למה אבא שלי התחתן בכלל אולי בגלל לחצים של אמא שלו, עדיף לא להתחתן ולא להביא ילדים כי הרבה פעמים בסוף זה הורס לאנשים את החיים. אם אמא הייתה מתגרשת ממנו אולי החיים שלנו היו טובים יותר אבל אני חושבת שלא התגרשה כי לא היה לו לאן ללכת, בן אדם שמתקיים מקצבה ושניתק קשר עם משפחתו שהרס לי את החיים. אני רוצה אבא נורמלי שיתמוך בי ויעודד אותי אבל זה לא יקרה בחיים....אבא הרס לי את החיים......