זיכרון שלא עוזב אותי, איך להתמודד?

שלום לכולם, אני ממש אשמח לעזרה.. אני מאוד מקווה שתגלו כלפיי רגישות , ושתתנו לי עצות כנות ללא שיפוטיות.
אז ככה,
בתקופה האחרונה, אני מלאה בחרדות ומחשבות שלא נותנות לי מנוחה.. חרדות שהולכות לישון איתי וקמות איתי בבוקר וממש מונעות ממני להיות בשקט נפשי.
מרגישה שכל פעם אני נכנסת לסרטים , אפילו דברים לא מציאותיים ונותנת לסרטים האלה להשתלט עליי .
החרדות מוציאות ממני כל שמחת חיים, ומונעות ממני להתקדם הלאה. החרדות באות דווקא שהכל בסדר בחיים שלי, אני מוקפת בחברים, אני בחורה בוגרת עצמאית עם ראש על הכתפיים, מלאה באהבה ונתינה וביטחון עצמי .. יש לי אפילו זוגיות מדהימה! ועל הנייר , נראה שהכל בסדר גמור.
אבל, לפני כמה ימים , נזכרתי במעשה שעשיתי לפני 10 שנים שהייתי בת 9 או 10 גג 11 לא זוכרת בדיוק מתי..
ומאז אני לא מפסיקה לייסר את עצמי .. מרגישה תחושה חרדה , ובושה ולא מצליחה להבין איך הדבר הזה קרה.
נזכרתי שהייתי עושה כל מיני דברים מיניים טיפשיים, ושאני ואחותי היינו עושות דברים מיניים מתוך סקרנות מינית, ושאפילו נגעתי באיזור אינטימי של ילדה בת 3 מתוך סקרנות .. ( לא זוכרת איך זה קרה, זוכרת שזה היה לחצי שנייה לחצי דקה) , ואני אפילו לא ראיתי בזה משהו פסול! עברו 10 שנים, אני 10 שנים לא חשבתי על זה ופתאום משום מקום נזכרתי בזה ! לרגע לא הרגשתי רגשות אשם שזה קרה , וזה מחזק אצלי את העובדה שברור לי שלא הבנתי וידעתי מה הגבולות ומה פסול. חשבתי שככה עושים נעים למישהו, ושזה דבר חיובי, כי אחותי ואני היינו נוגעות אחת בשניה ועושות אחת לשנייה ״ נעים״ . אחותי גדולה ממני בשש שנים , ואני גם שואלת את העצמי האם היא חשפה אותי למשחקים מיניים שעשו לי לא טוב? שנתנו לי מידע מוטעה או דוגמא לא טובה. ( אחותי ואני במערכת יחסים מדהימה , ושנינו היום בוגרות ומבינות שלא רצינו לפגוע אחת בשנייה מעולם) ברור לי שמעולם לא התכוונתי לפגוע באיש, ושטעויות כאלה נעשו בתמימות ובשל חוסר ידע.. אבל המחשבה שפגעתי , או שהדבר הזה יכול להיות טראומתי פשוט לא עוזב אותי. בגיל הזה , אני לא ידעתי אפילו מה הם יחסי מין, מה מותר מה אסור מה הגבול. מרגישה שאולי משהו בי לא היה בסדר?
לא מפסיקה לשאול את עצמי שאלות.
היום בגיל 21 אני מבינה כמה חוסר ידע היה לי בזמנו, ברור לי שהתפתחתי התבגרתי ואני אפילו גאה באדם המוצלח שהפכתי להיות. בחברה שאני, באחות שאני, בבת שאני.. נתינה אהבה ועזרה לזולת הם ערכים שנמצאים במקום הראשון אצלי! אני מכירה את עצמי ויודעת שיש לי לב רחב , רגישות ואפילו רגישות יתר.. טוב לב שלא נגמר.. אני באמת תמיד חשבתי על האחר לפני שחשבתי על עצמי.. ואולי בגלל זה אני כל כך קשה עם עצמי ולא מסוגלת לקבל את העובדה שעשיתי טעויות בחיים . אוליי, הגיע הזמן לקבל את העובדה שכולנו עושים טעויות ושאף אחד לא מושלם...
לא רוצה לחשוב על האופציה שאני פגעתי במישהו.
לא יכולה לחיות עם המחשבה הזו.
האם זה פייר כלפיי לייסר את עצמי כל כך על מעשה שנעשה בגיל כל כך צעיר ללא ידע מתאים, ללא בגרות .. ?? האם באמת מגיע לי להרגיש ככה עכשיו..? האם אני סתם מחפשת משהו להיתפס עליו כדי להיכנס לחרדות? והאם באמת יש אופציה שאני פגעתי כל כך? לא מבינה בכלל איך נזכרתי בזה .. מרגישה כל כך רע ומבולבלת.
אשמח לעזרה ולעצות
תודה רבה (: