שלום.
קוראים לי ימית,אני בת 18.
לפני חודש ידיד טוב שלי, נפטר ממחלת הסרטן.
אני לא יודעת כבר מה לעשות... אני כל יום כל היום בוכה.
אנחנו מין חבורה כזאת, כבר מגיל של גן... בגיל 15, הוא סיפר לכולם שהוא חולה במחלה, ושזה משהו שיכול לעבור בקלות בניתוח אחד.
אבל לא, זה לא היה משהו שאפשר לפתור ככ מהר, פתאום הוא היה לבן,לבן כמו סיד, נהיה לו את הקרחת...
ושלוש שנים הוא נלחם בה, אני כבר לא יכולה יותר...לא מאמינה, פשוט לא.
הוא לא היה שוכב כל היום בבית חולים, הוא היה הולך, בא...לא נתן לזה אפילו להפריע לו.
אני ככ מתגעגעת, אתם לא מבינים אפילו אך...
בכלל לא הרגישו עליו שהוא חולה בזה, אבל לפני חודשיים, הכל בה בבוםם אחד גדול, אני וחבר שלי הלכנו איתו לבדיקות השגרתיות, ואמרו לו להישאר בבית חולים לעוד כמה בדיקות, הם אמרו לו שזה כלום, פשוט משו לא מובן... אבל באו אלינו אחכ ואמרו לנו להתקשר להורים שלו, ולהגיד להם לבוא...
שההורים שלו הגיעו ביקשו מאיתנו ללכת, הלכנו, וזהו.. אני לא יודעת מה עבר עליו אז, או מה קרה לו.
יומיים אחכ באתי לבקר אותו בבית חולים, והוא לא היה הוא, היה לא כל מיני צינורות מחוברים לפה, לגרון, ללחיים...הוא לא יכל לדבר, ספק בגלל הצינורות, ספק בגלל המחלה המטומטמת הזאת.
פשוט התחלתי לבכות... הוא הגיע למצב של מוכנות הנשמה!!.
ידעתי שזהו, אבל זה בא בבום, חשבנו שהוא הולך לנצח את זה.
הוא באמת היה חזק, כמעט ארבע שנים בגיל כזה, עם מחלה כזאת...
אני כל היום הבדיכאון, כבר שבוע שלא יצאתי לבחוץ, איזה טעם יש לחיים, אם ביום בהיר אחד הכל יכול להתחרבן בפרצוף?!.
אני לא יודעת מה לעשות כבר...
אני לא במצב שאני אתאבד, אחתוך ורידים או משהו בסגנון, פשוט אני מרגישה שאםמישהו יבוא להרוג אותי, אני לא אתנגד... גם ככה אין מה להפסיד פה, חוץ מלבנות משפחה, אין מה לעשות פה, וגם אחריי זה, אז כבר בכלל לא יהיה לי טעם לחיים...אני אחיה רק בשביל הילדים והבעל שלי...זהו, אם פעם חשבתי שהעולם תמים וורוד, אז היום הוא אפל ושחור.
אין מה לעשות פה, גם אם כיף לי, אחרי שעה, שעתיים כבר לא...
יותר עצוב בעולם הזה משמח...לא טוב לי כאן.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות