העובדה שאני שקופה, הבדידות והלחצים שלי - מכריעים לא אחת. איך להתמודד?

שלום לכולם, מקווה שמישהו מכם יוכל לעזור לי.. כל עצה תתקבל בברכה ובאהבה :)

אני עמוק בתוך הדמעות ומרגישה שאני חייבת לפרוק מעל עצמי.
הסיפור שלי הוא כזה: נערה בת 16 שהיו לה מאז ומתמיד עניינים לא פתורים בתחום החברתי והרגשי לאורך כל שנותיה במערכת החינוך- אני יודעת איך מרגיש חרם ויודעת שמילים קשות יכולות לפגוע יותר מסטירה מצלצלת. אני כבר כמעט אישה, אבל מרגישה לפעמים כמו ילדה קטנה שהלכה לאיבוד ולא מצליחה למצוא את דרך המלך.
לאורך השנים אנשים סביבי לא גרמו לי לנחת רוח וכמעט תמיד קיבלתי סכינים לגב, גם לאחר שלא הפסקתי לתת מעצמי למען אחרים.
עד היום אני החברה הזו שמקשיבה ומייעצת לכולן, אבל אם אצטרך כתף או סתם מישהי לדבר איתה- אתקל בלא פחות מחומה ובפרצוף של "הצרות שלך ממש לא מעניינות אותי, נקסט.". (קרה למשל היום).
אני כבר עייפה מלנסות להבין ולחקור מה בי לא בסדר, מה גורם לאנשים להתנהג אליי ככה ולמה דווקא לי.

יש לי כמה חברות רחוקות שמדי פעם אני נפגשת ומדברת איתן, אבל כולן גורמות לי להרגיש מגעיל עם עצמי לאחר המפגשים איתן.
הן לועגות לי כי אני לא שותה ומעשנת איתן (לא מתחברת לרעיון השתייה והעישון וחושבת שכל אדם צריך לנהוג כראות עיניו, בגבול הטעם הטוב כמובן), ואומרות שאף גבר לא ירצה אותי בחיים, צוחקות על המראה החיצוני שלי (משהו שגם ככה קשה לי כי אם יש משהו שאני מתעבת זה להסתכל על עצמי במראה) ואף פעם לא יזמינו אותי לשבת איתן ועם ידידים שלהן (אין לי מושג למה, אני חושבת שאני אדם די תקשורתי וחברותי, וכמובן בעלת המון טאקט ויודעת איך לנהל שיחה).

בבית הספר אני יושבת לבד בהפסקות (החברות שסיפרתי אודותיהן קודם לא לומדות איתי באותו תיכון) והלב נחמץ ומתאווה להיות חלק מחבורה, מקבוצה כלשהי.
כשהייתי בחטיבה (השנה עברתי לתיכון) היו לי שתי חברות קרובות שאהבתי והיינו חבורה אחת מגובשת, אבל הן עברו לבתי ספר אחרים והקשר נותק. עוגן המבטחים שלי נשבר.

כשהמורה מודיעה על עבודת הגשה בקבוצות אני מתחילה לשקשק, ותמיד מוצאת את עצמי מתחננת אליה להגיש לבד.
אני יכולה לדבר עם בנות מהכיתה במהלך השיעור אבל זה לעולם לא יגלוש להפסקה לצערי. אני לא אדם "נדחף" ולא מרגישה בנוח פשוט להצטרף אליהן פתאום בלי שום התראה, אני חושבת שאם הן היו רוצות הן היו מציעות לי להצטרף אליהן ואל החברות שלהן, או לפחות לגשת ולהמשיך לדבר איתי בהפסקה כשהן רואות אותי יושבת לבדי.

יש גם את הבנות האלה שנזכרות בי רק כשיש שיעורי בית שהן לא הספיקו להכין ומבקשות ממני תשובות, או כשהמורה נותנת עבודה והן לא מבינות כמה מהשאלות. הן יפנו אליי בווטסאפ ויהיו נחמדות, ואני אעזור מכל הלב ובמסירות- אבל אם אגיד להן בוקר טוב בבית הספר הן פשוט יתעלמו ממני, ויעברו דרכי כאילו אני עשויה מים.

כאילו כל מה שסיפרתי עכשיו לא מספיק קשה- אני סובלת מחרדות ומלחצים איומים, נרעדת כמו עלה נידף ברוח מכל דבר ואף פעם לא מרגישה שאני מספיק טובה.
אני מתמודדת עם הפרעות אכילה (מי שעבר דבר כזה יודע שמדובר בעניין מורכב ולא פשוט- לא לנפש ולא לגוף), ועם התקפי בכי שיכולים להגיע משום מקום, אבל הסיבה תמיד קיימת- אני כל כך לבד..
חוץ מאמא שלי (אין כמו אמא בעולם) אין לי עם מי לדבר כי אני לא מעניינת אף אחת מהחברות שלי (הן ימכרו אותי תמורת שקית במבה ברגע שיוכלו).

אני כבר לא יודעת מה לעשות, איך לפעול, איך לשפר..
אני אדם מאוד מודע לעצמו ולסביבה שלו, והייתי רוצה להתנתק מהבנות הרעילות שסיפרתי עליהן (הן לא לומדות איתי באותו בית ספר ולכן אני לא רואה אותן בכל יום אבל הן כל הזמן דוחפות למפגש איתי, וכפי שניתן להבין חוץ מלדבר על עצמן ולרדת עליי הן לא עושות הרבה)- והשאלה שלי היא איך להתנתק? הן די ערסיות ויכולות לצאת עליי מאוד חזק אם הן יקלטו שאני לא מעוניינת בקשר איתן. איך להתנתק בהדרגה?
ובלי שום קשר אליהן- איך להרגיש מאושרת? איך להפחית מהתקפי הבכי ואיך להצליח לחייך, להתרגש ממשהו, לשמוח?
איך לשפר את איכות חיי ולגרום לאנשים לראות שיש לי מה לתת?
אשמח שתענו- מניסיון או סתם ממבטכם לגבי המצב שאני נמצאת בו,
וגם אם אין בכם מענה- תודה שקראתם עד כאן, מעריכה את זה:)