אני כבר 10 שנים הולך לפסיכולוג כדי שיהיה לי אומץ להתחיל עם בנות. איך להתגאות?

תמיד הייתי ביישן, אבל לפני 10 שנים סבא שלי לקח אותי לשיחה ואמר לי שהוא קבע לי תור לפסיכולוג כי הוא לא רוצה שאני אגמור כמוהו שהתחתן בגיל 40 בנישואי פשרה רק כדי להביא ילדים.
מפה לשם סבא שלי כבר 10 שנים מממן לי את הפסיכולוג שעה בשבוע,
ב5 שנים הראשונות לא היתה התקדמות, ורק טיפלנו בחוסר ביטחון באופן כללי, שזה היה הבסיס לכל השאר.
אחר כך התחלנו לטפל בנושא של זוגיות.. אבל זה לוקח שנים והפסיכולוג אומר שככה זה בתחום כי נפגשים רק שעה בשבוע והוא גם צריך ללמוד להכיר אותי אז כל תובנה משמעותית על עצמי לוקח חודשים להגיע אליה.
רק בשנה האחרונה הגעתי למצב שכבר עלה לי טיפה הביטחון ואני מצליח לגשת לבנות ולפתוח איתן בשיחה. (עדיין אף אחת לא נתנה לי מספר טלפון)
בתכלס אני לא יודע אם זה באמת בגלל הפסיכולוג או שפשוט התבגרתי ועלה לי הביטחון באופן טבעי. אבל זה נחמד שיש לי מישהו לדבר איתו שעה בשבוע בלי פילטרים שרק מקשיב לי. אבל אם הייתי צריך לשלם על זה בעצמי אין סיכוי בעולם שהייתי ממשיך. וסבא שלי כבר עבר את גיל 90 אז אין עוד הרבה שנים שאני אמשיך ללכת לפסיכולוג..
בכל מקרה, העניין כרגע הוא שיש לי בעיה שאני לא יכול לדבר איתה על הפסיכולוג: אני מתבייש בזה שאני הולך לפסיכולוג!
כשאני מדבר עם בחורה, אז אני מרגיש שיש ענן שחור מעל הראש שלנו, שאני 10 שנים הלכתי לפסיכולוג במטרה להצליח לדבר עם בנות, ואם היא תדע את זה אז זה ישר ייראה לה מוזר.
זה כאילו קצת אבסורד אני מניח, שאני 10 שנים התאמצתי להגיע למצב שאני מרגיש בנח עם עצמי, אבל עכשיו אני לא מרגיש בנח עם זה שהשקעתי בזה 10 שנים וזה מרגיש לי עלוב ופתאטי. מי צריך 10 שנים כדי לצבור ביטחון עצמי לדבר עם בחורה? רק לוזרים...
(למרות שאני מרוויח ממש טוב (מנהל מעבדה באחת מהחברות הטכנולוגיות של משרד הביטחון) ואני נראה טוב)
אני לא חושב שללכת לפסיכולוג בפני עצמו זה משהו להתבייש בו,
אבל אני מרגיש שעצם זה שהלכתי פ*קינג 10 שנים רצוף לפסיכולוג כדי להצליח לדבר עם בחורה אחת זה ממש תעודת עניות למי שאני בעולם הזה.
איך להשלים עם זה שאני צעצוע מקולקל שצריך תיקון?
איך לא להתבייש בזה שאני רואה מוסך כל שבוע כדי להמשיך לתפקד?
זה גורם לי להרגיש עלוב כשאני מדבר עם בחורה..