קנאה מבוססת או שטותית?

יוצאת עם מישהו בערך 5 שנים, הבערך זה בגלל שלא תמיד היינו יחד בגלל מצבו הנפשי.
יש לו סיפור לא קל מבחינה נפשית ותמכתי בו כל עוד אני יכולה כלומר שזה הגיע למצבים שאסור להיות בסביבתו, אם יכולתי נשארתי ואם לא אז הלכתי בלית ברירה. כשחזרנו היה יציב ועד היום בטיפול.
הוא בעיניי האדם הכי יפה בעולם כולו, אם אני אשים תמונה שלו אתם בטח תצחקו עליי ותגידו שהוא ממש לא משהו. אבל ככה אני מרגישה אליו, מהרגע הראשון.
אני, מביך לכתוב את זה כי אני לא מאמינה בזה, אבל לפי מה שאומרים לי לאורך השנים, כמות הפניות ברחוב וכו', אני יפה מאוד ו"מיוחדת". קשה לכתוב את זה אז תעשו לי הנחה בקטע הזה כי הביטחון שלי לגבי עצמי מול עצמי לא משהו. מול אחרים הוא גבוה אבל לא אני מול עצמי.

חזרנו לפני שנה אחרי התקף פסיכוטי ארוך שלו. פחדתי להפגש לא ידעתי מה יהיה, גם הוא פחד.
אחרי חודש וחצי הוא אמר שהוא יורד לאילת עם חבר שלו שאני מכירה לבד שתיהם. אחרי שהוא אמר את זה כמה פעמים ולא הצעתי להצטרף הוא הציע אבל זה הרגיש למרות שאין לי הוכחה שזה כך היה אבל הרגיש כאילו להסיר ממנו את השאלה הזו ושאני בטוח אגיד לא אז לפחות הוא הציע.
אמרתי לא, אמרתי שאני לא אוהבת חופשות וגם חם נורא שם, ולחבר אין בת זוג הוא לבד מחפש להכיר אז לא בא לי להפריע וכו'.
הקשר בזמן הזה לא היה יציב כי שתינו עוד פחדנו מהעתיד ואני מצאתי את עצמי חוזרת הרבה לדירה שלי או יוצאת עם חברות שלי.

חשוב לציין, אני נאמנה אלפיים אחוז. לא תמצאו אותי גם כשלא היינו יחד כל כך הרבה זמן והכל היה נראה שנגמר ולא יחזור על עצמו, גם אז הייתי סגורה ולא רציתי להכיר עוד אדם. אני מתבודדת. יוצאת עם חברות ומשעשעת אותן, זורמת איתן, אבל לא זרימה שתוביל לשיחות של איך אני מתקדמת הלאה ומי לדעתי יהיה זה שאצא איתו.

אז הוא נסע לאילת עם החבר ל3 ימים כלומר 2 לילות ואני הייתי לבד בבית שלי. לא היה מצב מדהים מושלם בנינו כי אין לו אמון אף פעם שאני באמת לבד וכו', בעיית קנאה גדולה יש לו ואני מודעת לזה שזה נוראי מאוד ושאמון זה הדבר הראשון בזוגיות וכו', אבל מקבלת את זה ומתעקשת להצדיק אותו שבאמת אף פעם אף אחד לא יכול לדעת בוודאות ובאמת. היו מקרים מן העולם.
אח שלו שלח לו "נו? איך שם יש כוסיות?"
הוא כתב "חח ים אחי ים כוסיות אני מת פה נשטפו לי העיניים"

וזהו. עברה כמעט שנה מאז. ראיתי את זה גם כשהוא חזר מאילת, זה הטריד אותי אבל הנחתי לזה. עשיתי צילום מסך ואמרתי לו "רק אל תשכח את זה חחח" וזהו.
מאז עברנו הרבה, הצלחנו להתגבר על מכשולים, שיניתי הרבה עבורו בחיים שלי ובעצמי כדי שזה יצליח. זה היה ממשיך גם אם לא הייתי משנה כלום, אבל הוא היה סובל מזה אז קיבלתי.
שלשום שמנו מהפלאפון שלו סרטונים ושירים והוא נרדם תוך כדי, אז ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי לעצמי תמונות שלי או שלנו או תמונות שאני אוהבת שלו ונתקלתי בצילום מסך הזה שאני עשיתי.
פתאום זה נורא כאב לי.

אני אסביר למה זה כאב. מעבר לזה שנקשרנו, נקשרתי אליו עוד הרבה הרבה לפני זה לכן מעולם לא שיחררתי את הרגש אליו כשלא היינו יחד. אלא הערכים שלו, הקנאה שלו, התחושות שלו לגבי אינטגרציה למין הזה, שלא הפריעו לי, דבקו בי כי הוא הרגיל אותי שכך צריך לחשוב.
והנה אני מוצאת את עצמי חנוקה מול ההודעה הזו. מול זה שפתאום זה בסדר שיש עוד אנשים יפים בעולם? ממה נשטפו לך העיניים? אתה כן נמשך לאחרות? ולמה לכתוב את זה לאחייך גם אם אתה מרגיש ככה? ניסיתי להניח לזה. אבל לא הצלחתי. כי מתוך האופציות שעמדו בפני שכן היינו יחד או שלא היינו, מעולם לא דיברתי ככה ועוד אני הכי פתוחה שיש. והוא שהוא שמרן, קנאי, רכושני, ככה יכתוב? והכי מביך שזה לאח שלו.
אמרתי דיי. הלכתי לישון.
ניסיתי להתנהג שהכל אותו דבר ותאמינו לי לא חסר על מה לדבר ומה לעשות איתו או בלעדיו בבית.
אבל נפלט. לי אחרי חצי יממה שאני שומרת. הוא שאל למה אני מוזרה היום ואמרתי לו "תראה את הצילומי מסך ותבין לבד."
הראתי לו והוא אמר "מה...? אמממ זה לא אני כתבתי זה חבר שלי! כלומר... מה, אז לא היינו יחד!" אמרתי שכן היינו. "אז לא זה לא יכול להיות פשוט..." והוא נלחץ, ותאמינו לי שמכל הדברים שהוא יכל להגיד להרגיע אותי ולתת לי הרגשה טובה ויש לי הרבה דוגמאות הוא בחר ב"מה, את לא חושבת שיש גברים יפים בעולם?"
ואני שואלת "איך זה אותו דבר כמו לכתוב לאחי שנשטפות לי העיניים בחופשה בלעדיי ושאני מתה מזה מכל הכוסונים? בזמן שהוא יודע שאנחנו ביחד." הוא רק הגיב על זה "הוא כבר הרבה זמן מאמין שאנחנו נועדנו אחד לשנייה ובהתחלה שחזרנו פשוט חשש שבגללך אני הייתי במצבים נפשיים רעים אז ניסה להזרים אותי להמשיך הלאה, היום הוא ממש ממש לא חושב ככה." אגב אני מסכימה, אם זה היה בן משפחה שלי גם אני הייתי חושבת שאני אולי הסיבה לפסיכוזות אבל גם חשוב לציין שהיה לו את זה שנים לפניי.

קיצר, התשובות לא עשו לי טוב, והשקר הראשון במקום להגיד את האמת או סתם אתה יודע מה לפחות תשקר טוב. תן הרגשה טובה.
התווכחנו על זה המון, אמרתי לו "אם זה היה הפוך?" והוא הסכים שרק בגלל זה הוא מבין כמה זה לא בסדר מה שכתב אבל מה לעשות זה מה שהיה וזה לא יקרה שוב בחיים וגם לא קרה מאז.
"סלחתי" בגרשיים כי על מה לעזאזל אני סולחת לו? על זה שיש לו עיניים ורגשות פיזיים לא רק אליי בעולם? והמשכתי. אבל זה קבר אותי. שוב התנהגתי מוזר, שוב שאל כמה פעמים למה וניסיתי להעביר לחייך לא לדבר על זה ואז בפעם השלישית אמרתי "מביך." והוא שאל מה מביך ואמרתי "מה שהיה אתמול, מביך אותי עדיין." ואז הוא אמר "אני לא מבין, רק אני יפה בעינייך?" וזה רצח אותי מבפנים פשוט.

מה אתם חושבים? איך להתמודד? אני מתביישת בעצמי ובסיפור. עברנו דברים פי אלף יותר גרועים מזה. ודווקא זה גורם לי להחנק ולבכות בלי לשלוט על זה. אני לא יודעת מה לחשוב על עצמי כבר, למה אני מחפשת בכוח אני שואלת אבל אז לא מבינה למה זה מחניק להודות בזה ואני בוכה בלי שליטה. לא בפניו אגב, לבד.
מה אני אמורה לעשות עם עצמי.

תודה שקראתם את החפירה המיותרת