החיים חרא, הם גדולים עליי ואני לא מבינה למה ה' הביא לי אותם בכלל

שלום.
נכנסתי למין דיכאון כזה שאני לא יודעת אך לצאת מימנו, החיים הם כבר לא כאלה יפים כמו שחשבתי, והכל נהיה לי חרא בחיים, אני כבר לא יודעת מה לעשות.
נתחיל מזה, שהמצב שלי עם ההורים ועם אחיות שלי (אין לי אחים), בריצפה.
המצב הכלכלי בבית לא טוב בכלל, יש פעמים שאין כסף ללחם או חלב.
לפעמים אני חושבת, מה מחזיק אותי מלט ליפול?, מלא לסיים את החיים?, זה רק החברים, באמת שבלעדיהם כבר נגמר לי כל טעם בחיים, כבר לא יהיה לי מה לעשות כאן בלעדיהם.
ויהיו כאלו שיגידו שאלו יהיו הצרות שלך...
אבל זה לא הכל, בגיל עשר סבא שלי נפטר ממחלת הסרטן, הוא היה חלק מאוד חשוב לי בחיים, ממש אבא שלי כבר, אתם לא מבינים אפילו עד כמה אני לא מבינה את העולם הזה.
בשביל מה השם נתן לי את החיים האלו?, הם גדולים עליי!.
לפני שנתיים בן דוד שלי נרצח, אני לא יחסוף כאן את שמו, סך הכל אתם תדעו מי אני פחות או יותר.
והוא לא עשה כלום, מישהו בן 17, שהכל עוד לפניו ככה נרצח כאילו כלום, ואתם יודעים מה כואב?, שאמרתי בסדר, מה שהשם עושה זה לטובה, או נסתרות דדי השם, וכאלה.
כבר מישהו פה העלה פוסט על העניין הזה, ואין לי שום עניין לעלות פה את אותו נושא, למרות שלפני שהוא כתב את זה, ממש רציתי לכתוב את זה.
ודי ברור לכם כבר על מה אני הולכת לדבר, והנה עכשיו שלוש הנערים האלו...
והכי כואב שהם לא עשו כלום זה כואב וזה גם מחזיר אותי למקומות לא טובים.
והכל התחזק לי טוב טוב שראיתי אתמול בלילה את הגופה... לא את הראש, את הגופה של אחד מהם.
ומה הילדים האלו עשו?, אתם לא מבינים אפילו אך זה היה נראה, ואם זאת הייתה ההחלטה של השם, שנגיד שהם צריכים למות, למה ככה?, למה אני לא מבינה עד איזה רמה אנשים יכולים להגיע... אתם לא מבינים אך זה היה נראה, מיד אחר כך רצתי לאבא שלי שימחוק את התמונות האלו, אבל הם נתקעים לי בראש.
בכל פעם שאני רואה סירטון או שומעת שיר או תמונות או משו של אותו חטוף ז"ל
מיד עושה לי התמונה הזוועתית הזאת.
החיים האלו גדולים עליי כבר... אני לא יודעת מה לעשות, החיים כל כך קשים.
וזה לא צריך להיות ככה, זה לא... זה כואב, שאיש היה איתך, צחק איתך, דיבר איתך, וככה בחודש, הוא כבר לא נמצא בין החיים.
וזה לא שהוא זקן, שזה כבר מובן מאליו לצערי הרב, שהוא צריך להמשיך לעולם הבא, זה מישהו שלא תיארת לעצמך שבעוד חודש כבר לא תוכל לדבר, לצחוק ולהנות איתו, כי הוא כבר נפטר, נרצח.
וכל התפילות, איפה הם?!, כמה התפללנו כמה.... איפה הם ?!...
זה לא שאני אחת שפונה להשם כרע לי או שקשה לי רק, אני אחת ששומרת שבת ומאמינה בו... אבל איפה הוא?, אך זה שאני מפחדת ללכת כבר ברחוב כמו שהלכתי פעם?.
באלי לחזור לכיתה ג', שם הכל היה לי טוב, ועכשיו הכל פה לא טוב... הכל חרא.
אני כבר משתגעת ותמיד אומרים לי תגשי למשפחה, תוציאי הכל... והם לא איתי, הם לא אוהבים אותי באמת, הם אוהבים אותי בלי ברירה כי אני הבת/אחות שלהם, אבל אני יודעת שהם לא באמת אוהבים אותי, לא בכל מצב לפחות, לא כמו כל האימהות שאני מכירה מחברות, אני אתן לכם דוגמא, לפני כמה שבועות, בכיתי בחדר, ואצלנו אין כזה דבר לסגור את הדלת של החדר, אבל סגרתי אותה, בכיתי ואז אמא שלי פתחה לי את הדלת, ראתה שאני בוכה, והלכה.
לא אכפת להם מימני בכלל, אני רק מחכה כבר להגיע לצבא ולחזור פעם בשבועיים, ללכת רק בשביל זה, לתפקיד קשה, זה שווה את זה.
בחיים לא דיברתי רציני, עם מישהו מהבית שלי, במקום זה אני מדברת שיחות נפש, עם ילדים שהכרתי מהווצאפ.
להם יותר איכפת מימני, מאשר למשפחה שלי!.
ואני יודעת שחברים זה לא לתמיד, זה הרע פה, מה אני אעשה בכלל בלעדיהם?,
אומרים לי לא לסמוך על חברים לסמוך על משפחה, איזה משפחה יש לי כבר?, לא אכפת להם מימני בכלל... אם סבא שלי היה חי הכל היה כל כך אחרת.
אני כבר לא יודעת מה לעשות הייתי ילדה מלאת שמחת חיים, כל היום שרה, צוחקת, מחייכת, והיום אני הילדה הכי ממורמרת על החיים... עם חברים, אולי זה ישמע קלישאה, אבל באמת שאני מדביקה בכוח חיוך מטומטם על הפרצוף שלי.
אם חמש דקות אני צוחקת, חמישים דקות אני בוכה.
לא רואה שום טעם בחיים.
ולא, לא איכפת לי מבעלי ומהילדים שאולי יהיו לי מתי שהו אם אני לא אמות כמו בן דוד שלי והנערים.
גם אם זה יקרא, גם ככה הכל אחר כך יחזור להיות אותו חרא, ואז אני כבר יגשים את היעוד בחיים שלי, אז בשביל מה להמשיך בחיים?, בשביל לא לצער את הקרובים שלי?, זה הטעם היחיד בחיים שלי?.