אני נמצאת בנקודה בחיים שלי שבה אני מרגישה שאין יותר לאן לשאוף אין בשביל מה לצפות. נכון, זה נשמע פסימי ומוגזם, אבל האמת שאני בחורה פסימית וריאלית.
אני לא מרגישה שיש משהו שבאמת בשבילו שווה לי לחכות או ששווה לי לחיות (אולי חוץ מהמשפחה שלי, שאני לא ארצה לפגוע בהם) אבל חוץ מזה כלום....
איבדתי עניין בכל הדברים שעניינו אותי פעם, פתאום הכל נראה לי כל כך שטויות.... אני כבר לא חיה בסרט שהנסיך על הסוס הלבן הולך להיכנס לחיים שלי בסערה ולסחוף אותי הרחק מכאן.... כל קשר וכל מערכת יחסים בסופו של דבר נגמרת, גם אם נשארים ביחד ה"אהבה" לא באמת שורדת ובסוף נשארים ביחד רק מטעמי נוחות. לא סתם שלמה ארצי שר "אמנם אין אהבה שאין לה סוף..."
לא מחכה בהתלהבות גם להקים משפחה, כי האמת שאני שונאת ילדים קטנים ולא אוהבת שום דבר שכובל אותי ושמונע ממני להיות חופשיה. חיי נישואים נראים לי כל כך משעממים שגרתיים ואפורים.
באופן כללי, החיים כאן בעולם שלנו הם חיים אפורים.
נכון, יש לי תקופות דכאוניות כאלה ואחרות, אבל גם בתקופות שאני לא בדכאון עדיין המחשבות האלה נמצאות אצלי בראש. אני לא מצליחה לחשוב על כלום ששווה לי להתאמץ בשבילו או לקום בשבילו. הכל אותו דבר.. יום רודף יום.. וגם אם מדי פעם יש "שובר שגרה" כמו טיול או משהו כזה, בסופו של דבר זה משהו מאוד זמני שגם חולף...
עכשיו בטח תגידו לי ללכת להירשם לאיזה חוג או חדר כושר או למצוא תחביב כלשהו שימלא לי את החיים.. אבל כמו שאמרתי, שום דבר כבר לא מרגש אותי וכל הדברים שעניינו אותי פעם כמו ספורט , ריקוד , כתיבה, סרטים כבר לא מעניינים אותי ולא מרגשים אותי יותר. עזבו אותי מפסיכולוגים.. אולי השיחות יתרמו לי קצת לפרוק את מה שעל הלב, אבל לטווח הרחוק אף אחד לא באמת יכול לשנות את צורת החשיבה שלי.
איך יוצאים מזה.. אני באמת לא יודעת....
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות