נפרדנו ולא הייתי מאוהב בה באמת אבל לא מצליח להפסיק לחשוב עליה,מה אני אמור לעשות?

היי לכולם,
ספוילר- מדובר בסיפור מעט ארוך. אשמח שמי שמגיב יהיה כזה שקרא את כל התוכן.
אז ככה, היא הייתה בת הזוג הראשונה שלי. הקשר הרציני הראשון שלי, ואני שלה. הכרנו לפני בערך שנה ואחרי התכתבויות של כמה שבועות, כשכבר הכרנו וידענו לא מעט זה על זו, הצעתי לה לצאת, ומפה לשם היינו בקשר זוגי ארבעה חודשים עד שהפרדנו כוחות. הקשר עצמו היה טוב, אך לא היה פשוט. היינו גרים ביישובים שונים במרחק של 40 דקות לכיוון (בכבישים ריקים וקרוב לשעה ואולי מעבר בפקקים). למרות זאת, היינו נפגשים בין 2 ל-4 פעמים בשבוע. או במקום בינינו או אצלה כשהקשר התקדם. במהלך הקשר היו לא מעט רגעים לא קלים של שבירה, גם מצדי וגם מצידה. אני השתדלתי תמיד לבלוע רוק ולהמשיך מבלי ליידע אותה על המחשבות שיש לי לגביה ולגבינו כי לא רציתי להיפרד, וזאת על אף שלא הייתי מאוהב בה. היא לא גרמה לי לפרפרים בבטן (גם לא בחיתולי הקשר) והיא הייתה גם מעט נידית מדי עבורי. ברמה כזו שאם לא היינו ישנים יחד, אז נרדמים יחד בטלפון, ולא תמיד זה התאים לי כי היינו לפעמים נרדמים בשעות שונות, או שרציתי למשל לראות טלוויזיה (כן, העדפתי לראות סדרה בטלוויזיה בלילה על פני שנירדם יחד בטלפון, כי לא יכול להיות שבכל לילה אני אהיה מרותק לטלפון בשעה שלא בא לי לישון בה למשך מעל שעה, ואוותר על הערבים הביתיים שלי). בנוסף, המרחק בינינו התיש אותי מההתחלה. שמתי לי לפני כמה שנים ככלל, לצאת רק עם מישהי שגרה באזור מגוריי, אבל רצה הגורל והכרתי אותה, והיא הראשונה שעבורה עשיתי אלפי ק"מ ברכב. כמה זה התיש אותי? עד כדי כך שלא היה שפשוט לא היה לי כוח או מספיק מוטיבציה לנסוע אליה (או למקום בילוי בינינו). בגדול, הספיק לי להיפגש איתה פעמיים
בשבוע. בתחילת הקשר היא מאוד התאכזבה ממני שאני לא מספיק דוחף כבר להיפגש עוד פעם אחרי פגישה, כי כביכול אני אמור כבר לרצות את זה ולקבוע איתה יום ושעה כבר לפעם הבאה, ואצלי זה היה מאוד באיזי. היא לעומתי הייתה מוציאה ומשתפת אותי בתחושות שלה. היא הביעה לא פעם את חוסר הביטחון שלה בנוגע לקשר ולמרות זאת החלטנו שממשיכים ונותנים לעצמנו עוד הזדמנות, כי אחרי הכל, ולמרות כל מה שכתבתי קודם, כשהיינו נפגשים היה לנו ממש כיף יחד. רוב מוחץ של הדייטים היה טוב והתחברתי מאוד לאופי המקסים שלה וליופיה החיצוני, והיא התחברה לאופי ולמראה שלי. בנוסף לכל מה שכתבתי כאן, הייתי כמעט תמיד בן זוג מאוד מכיל, מקשיב, רומנטי, נדיב. ג'נטלמן אמיתי (היא בעצמה העידה:)).
המון פעמים הרגשתי ממנה חוסר הערכה על מחוות או השקעות שאני עושה עבורה. זה ביאס אותי שהיא קיבלה את הכל כמעט כמובן מאליו. יש כ"כ הרבה גברים רעים שם בחוץ, ואני הראשון שלה בסוף. היא לא ראתה משהו אחר קודם. בנוסף, הרגשתי שיש פער בתקשורת בינינו. תמיד הרגשתי שאם אני לא מנהל את השיחה, בין אם זה כשאנחנו במסעדה או סתם שוכבים במיטה ומתכרבלים, פשוט לא תהיה שיחה, והעניין הוא שעם חברות שלה היא דברנית לא קטנה. היינו מאוד פתוחים זה עם זו. הייתי גם הסקס הראשון שלה, והיא שלי, ועדיין, היה איזשהו מחסום תקשורת לא ברור לי, שאחרי ההיכרות הראשונית שלנו, היה לי קשה למצוא איתה נושאי שיחה.
בקיצור, אחרי 4 חודשים של עליות ומורדות, החלטנו להפריד כוחות. עברו מאז כבר 3 חודשים ואני עדיין סקרן אם היא העלתה משהו לאינסטגרם שלה ובכלל, עדיין חושב עליה ועל זה שאולי פספסתי אותה (זו בדיוק הסיבה שלא רציתי שניפרד, למרות שכביכול בזמן אמת ידעתי שהיא לא אשת חיי), ואני לא מבין למה.
לא היית מאוהב בה, ובמהלך הקשר הרגשתי לא פעם ולא פעמיים שזה לא בשבילי, ונשארתי פשוט כי הייתה לי נעימה התחושה שסוף סוף אני בקשר זוגי. שלמישהי אכפת ממני באמת, שמישהי כותבת לי בכל בוקר "בוקר טוב" ובמהלך היום שולחת לי תמונות שלה ומספרת לי מה היא עושה, היה לי כיף לצאת איתה לסרטים ולמסעדות, היה לי כיף שיש לי כתף של מישהי לספר לה כל דבר שקורה לי, וכמובן שגם עניין המין הוא משהו שהיה לנו מדהים בו (כימיה מטורפת במין). ביום אחד כל זה נקטע והבנתי כמה זה היה משמעותי ונעים עבורי. בזכרונות עכשיו נשארו רק הרגעים הטובים. בדיעבד הכל נראה פתאום מאוד ורוד, והראש מעדיף להשאיר בצד ולשכוח את כל הרגעים שבהם רציתי שקט וקצת להתנתק ממנה, ולפעמים גם להיפרד ממנה, שלא היה לי כוח לנסוע עוד פעם אליה, את הריבים. הכל. פוף, כל זה נשכח. אני גם יודע שהיא הרגישה בדיוק את אותו הדבר כמוני (את חוסר הניצוץ והפרפרים בינינו וגם את הדברים הטובים שהיו, והיו). היא עדיין צופה לי בסטוריז שאני מעלה מצידה. לפעמים אני חושב עליה יותר, לפעמים פחות. לפעמים כדבר שהיה ונגמר ולפעמים בחרטה שמכווצת לי את הלב כשאני רואה סטורי, ובמיוחד כשאני רואה תמונה שלה בסטורי.
מה אני אמור לעשות?