לא רוצה לוותר על הנישואים כל כך מהר אבל לא מאושרת, איך לדעת שניסינו הכל?

אני אנסה לתמצת כמה שאני יכולה ובכל זאת להסביר את עצמי.
זוג נשוי עם שני ילדים. את הקטן ילדתי ממש לא מזמן.
אני ובעלי ביחד מגיל צעיר, הוא הבן זוג הראשון שלי.
התחתנתי איתו בידיעה שאני לא הולכת לחיות חיי פאר מבחינה כלכלית, אבל כן ידעתי שאני אקבל דברים אחרים שחשובים לי כמו כבוד, הכלה, הבנה, אבא מדהים ובן זוג מדהים כזה שתמיד ישים אותי לפני כולם.
היום הגענו למצב שאנחנו חווים קשיים רבים בזוגיות שלנו. מרגישה שכל מה שחשבתי שאקבל (וקיבלתי גם חלק מהזמן) פשוט הלך ונעלם. כנראה שהפכתי להיות מובן מאליו.
אני מוצאת את עצמי כל היום מעירה לו. בין אם זה בעניינים הבית, עניין הטיפול בילדים ובין אם זה בנינו.
שום דבר ממה שאני אומרת לא נקלט ואין מגמת שיפור.
ההערות שלי לא פוגעניות ולא נועדו כדי לבקר אותו. הן נועדו כדי לשפר את השהות המשותפת שלנו ואת הטיפול בילדים שחשוב לי שיהיה איכותי.
גם לו לא חסר. הוא יודע לבקר אותי גם ולהעיר לי כשהוא רואה לנכון.
בדר״כ ההערות שלו לא מהותיות ולא כאלה שנוגעות לחיים עצמם, יותר למה שמסביב. לא מתעסק בעיקר.
אני כבר התייאשתי. התייאשתי ממנו מלנסות לשפר את המצב בנינו. לנסות לגרום לו לחזור להיות מה שהיה וכפועל יוצא מכך שאני אחזור להיות מה שהייתי.
אני כל היום עצבנית. כל היום לא מרוצה ורק רואה את הרע בכל דבר.
אין לי מעגל חברתי (מבחירה) כי פשוט אין לי חשק לכלום ואני מרגישה שאני שונאת את כולם מסביב.
הגעתי למצב שאני מסתכלת על זוגות אחרים ומקנאה ממש! למה לי אין את כל זה? למה בעלי לא עושה ככה עם הילדים? למה אני לא שמחה כמו שהיא שמחה בקשר הזה? וזה מעציב אותי ממש כי אני הכי לא אחת שמסתכלת על אחרים ועושה השוואות.
אפילו סקס כבר אין כי לאף אחד מאיתנו אין חשק לזה בין ריב לריב.
הוא חוזר גם נורא עייף מהעבודה וכל מה שחשוב לו זה לישון או יותר נכון לקרוס. אין לו זמן להשקיע בלדבר איתי וסתם לנהל שיחות משותפות שבסופו של דבר חשובות לאינטימיות בנינו.
שלא תבינו לא נכון - אין לי שום מחשבה שאנחנו נתגרש ואני אלך לחיות את החיים.
המחשבה היא שפשוט אולי עדיף לי להיות רחוקה ממנו.
גם ככה אני עושה הכל ודואגת להכל ופשוט יהיה לי שקט נפשי בלי לנסות כל הזמן ״לתקן״ משהו שאולי חסר סיכוי.
מצד שני אני לא שוכחת למה התחתנו ובמי התאהבתי ואני לא רוצה לוותר על זה כלכך מהר עד שאהיה בטוחה ב200% שניסיתי הכל כולל הכל.
הוא טוען שהוא לא רוצה להחזיק אותי בכח אם אני לא רוצה להיות איתו. שזה הדבר הכי דבילי להגיד בעיניי והכי מתחמק שיש. תגיד מה אתה באמת רוצה ואל תשחק אותה שאתה דואג לי.
אז איך בעצם יודעים שעשינו הכל? איך בכלל מגיעים להחלטה? מה אפשר לעשות כדי לתקן? (הוא לא מעוניין בטיפול זוגי)
האם הדבר הזה רלוונטי כשיש שני תינוקות? זה יפגע בהם? איך הם יתמודדו?
אני לא מוכנה לפגוע בהם אפילו לא טיפה גם אם זה אומר לוותר על עצמי בדרך.
אין לי עם מי להתייעץ ואני לא אפתח את זה מול המשפחה שלי. אני לבד עם עצמי.
אשמח לקבל מכם עזרה.