איך להתחיל תיכון מחדש אחרי שנים של חרם והשפלות?

אני בת 14, נולדתי לא בארץ אבל אני גרה פה מאז גיל 3 אני מדברת עברית שוטפת, גדלתי פה, זה הבית שלי אבל מאז שהתחלתי בית ספר הרגשתי תמיד שאני שונה. כשהתחלתי את כיתה א , באתי עם לב פתוח רק ילדה קטנה שרוצה חברים, חיבוק, תשומת לב אבל מהר מאוד גיליתי שזה לא הולך לקרות. הרגשתי שמשהו בי מפריע לאחרים ולא הייתי כמו כולם. דיברתי קצת שונה, נראיתי אחרת. יש לי עיניים קצת מלוכסנות וזה הפך לבדיחה ילדים התחילו לצחוק עליי כי אני מדברת עם מבטא וכי אני לא כמו כולם אמרו שאני מסריחה וזרקו לי מילים פוגעות קראו לי מוזרה שאלו אותי כל הזמן מאיפה באת, כאילו אני חייזרית. קראו לי פריקית, מכוערת, רוסיה מסריחה, ״מפחידה, דוחה, מוזרה, ילדה שאין לה חיים, אף אחד לא ירצה להתקרב אלייך זה התחיל בצחוקים במסדרון, במבטים ואז באו הקללות אחר כך הדחיפות וההשפלות מול כולם.. הם חיכו לי מאחורי שער בית הספר כדי לדחוף אותי, לירוק לידי, לקרוע לי את התיק, לפזר לי את הספרים על הרצפה. שפכו לי מים על התיק ואז עשו מזה סרטון בטלפון והפיצו בקבוצה של השכבה. בהפסקות הייתי יושבת בפינה לבד ומנסה לא למשוך תשומת לב ואז פתאום הייתי שומעת את השם שלי צועקים מהצד השני של החצר, רק כדי למשוך אליי מבטים
הם היו מחקים את איך שאני מדברת, איך שאני הולכת, איך שאני אוכלת ומה שהיה הכי קשה זה כשגם המבוגרים לא עשו כלום המורה ראתה שזורקים לי דברים על השולחן ולא אמרה כלום פעם אחת ברצינות הלכתי ליועצת, אמרתי שאני לא מסוגלת יותר היא הסתכלה עליי ואמרה תנסי לא לקחת ללב ילדים לפעמים לא מתכוונים כשעברנו דירה בכיתה ד חשבתי שאולי תהיה התחלה חדשה אבל גם בבית הספר החדש אף אחד לא רצה להתקרב אליי ילדים צחקו, זרקו לי דברים לפח, צילמו אותי, העליבו כל פעם שראיתי ילדים מהשכבה ולא רק מהשכבה.. הייתי קופאת במשך שנים הייתי חיה בפחד כל יום היה כמו מלחמה לא יכולתי ללמוד, לא להתרכז והתחלתי לפחד מאנשים כשהולכים ברחוב צוחקים עליי, לוחשים עליי אני לא יכולה להבין מה עשיתי רע אבל אני אף פעם לא הבנתי למה ניסיתי להבין באמת שעות של בכי בלילות, עם השאלה הזו בראש מה עשיתי? למה דווקא אני? הסתכלתי במראה, ניסיתי לשנות את עצמי לחשוב איך אני הולכת, איך אני מדברת, מה אני לובשת תהיתי אולי זה משהו בעיניים שלי? אולי הפנים שלי פשוט לא בסדר? אולי משהו בי באמת מכוער? ולא משנה כמה ניסיתי להשתנות זה לא נעלם להפך כל שנה שעברה רק העמיקה את השנאה העצמית אם פעם עוד קיוויתי שזה ייגמר עכשיו אני פשוט חיה בתחושה שאני לא שווה כלום שאני טעות וגם כשאני לא בבית הספר זה לא נגמר אפילו ברחוב, כשאני רק מנסה ללכת או לשבת בשקט, יש כאלה שמסתכלים, צוחקים, לוחשיםןאם עוברת קבוצה של בני נוער אני ישר מחפשת דרך לעקוף אותם כי תמיד יש מישהו שמצביע, מצחקק, לוחש משהו לחבר שלו עם מבט של גועל לפעמים אני שומעת את המילים ולפעמים לא אבל אני מרגישה אותן את הצחוק החנוק, את ההסתכלות המוגזמת. לוחשים לחבר תראה אותה, איזה פרצוף המילים שכבר שמעתי כל כך הרבה פעמןם. עם הזמן זה נכנס לי לראש הפך לקול פנימי אולי אני באמת מגעילה אולי אני מין טעות כל כך הרבה פעמים קראו לי שמות, צחקו עליי, לעגו לי שאני כבר לא יודעת להבדיל בין מה שהם אומרים למה שאני חושבת על עצמי וכשאני שומעת צחוק ברחוב אני בטוחה שזה עליי וכשאני רואה קבוצת ילדים מתקרבץ אני מרגישה צורך לברוח. וסיימתי עכשיו כיתה ח כולם מסביבי מדברים על תיכון, על התרגשות, על מגמות חדשות ואני רק מרגישה חרדה כאילו אני עומדת ליפול שוב לאותו בור אני מפחדת שהם שוב ישנאו אותי שלא יהיה לי עם מי לשבת, עם מי לדבר שאני אהיה שוב זו שכולם מסתכלים עליה, צוחקים עליה, מפחדים ממנה או פשוט מתעלמים ממנה כבר עכשיו יש לי התקפי חרדה כמעט כל יום הגוף שלי כל הזמן מתוח אני לא מצליחה להתרכז בכלום. הראש שלי מלא בפחדים, ולא נשאר מקום לשום דבר אחר. דיברתי עם אמא שלי והיא הלכה פעם אחת לבית הספר, אבל זה לא עזר. היום, כשהיא רואה אותי בוכה, היא אומרת שהם פשוט מקנאים אבל זה לא מרגיש ככה אני באמת לא חושבת שיש מה לקנא בי. אני לא חזקה, לא יפה, לא אהובה. אני פשוט רוצה לשאו מה לעשות???
איך מוצאים חברים? כשאני מפחדת מאנשים, מפחדת שוב שידחו אותי, שיצחקו עליי, שיעשו כאילו אני שקופה?
איך לא לחזור להיות הקורבן? אני כל כך עייפה מלחיות בפחד. אבל אני לא באמת כל כך שונה אני חיה בישראל מגיל 3, מדברת עברית, לומדת, מבינה הכול פשוט כן, אני נראית קצת אחרת אבל מבפנים אני בדיוק כמו כולם.
גם אני רוצה חברים וגם אני רוצה לצחוק ולחלום להסתובב אחרי הלימודים עם מישהי שפשוט רוצה להיות איתי. רק להרגיש שמישהו באמת שמח שאני שם. אני לא רוצה להיות הכי מקובלת. אני לא צריכה מיליון אנשים סביבי אני רק רוצה להיות רצויה