אני חושב שאני מדוכא ומפחד להתמודד עם זה

אני בטוח שכל יום ילדים ( אני עדיין מחשיב את עצמי ילד) בסביבות הגיל שלי שואלים את השאלה הזאת אז אני אנסה לתת כמה שיותר פרטים בשביל שמי שמבין בדבר יוכל לעזור לי. אני אשתדל לא להגזים בתיאורים שלי, כי יכול להיות מאוד נוח שאני אגזים ותרשמו אתה בדיכאון לך לטיפול, כי יכול להיות שזה רק שלב אבל זה לא מרגיש ככה.
אני באמת לא יודע איפה להתחיל. אבל אני אנסה לעשות את זה כמה שיותר קצר.
מאז שאני זוכר את עצמי לא היה לי בטחון עצמי. היו לי שני חברים טובים בכיתה ג' שהמשיכו איתי עד כיתה ו' ואז נוצר מצב שהם התקרבו יותר למקובלים בכיתה ע"י זה שהם התחילו להציק לי ולרשום בשמי דברים באינטרנט. אבל על זה כבר התבגרתי, ואפילו הייתה לי האפשרות להגיש תלונה למשטרה אבל החלטתי שלא, נעבור הלאה.
אף פעם לא היה לי בטחון בגוף שלי. תמיד הייתי רק קצת מעל המשקל הממוצע, אבל זה לא ניחם אותי העובדה שסבלתי מגניקומסטיה, ואף עברתי ניתוח הקטנת השדיים, שהצליח חלקית (צד אחד עדיין יותר גדול מהשני במקצת) ועכשיו לפי דעתי אני נראה עדיין מוזר, גם אם קצת פחות שומני באזור הזה.
משום מה חזר לי האקנה לפנים ואני לא מוכן לצאת מהבית בלי להתאפר ולהסתיר את הפצעונים.
ועכשיו אחרי הרקע הזה, פשוט אין לי כוח לכלום.
אני לא עושה כלום חוץ מלשבת בחדר, מידי פעם להיכנס למיטה. אני אפילו לא מרגיש שיעמום, פשוט אני רגיש שאין לי כוח ולא אכפת לי מכלום.
אני כבר חודשים לא נרדם בשעה נורמלית. כבר חודשים שאני נרדם בערך בשש בבוקר, ומתעורר מידי פעם בארבע, מידי פעם בשתיים ומידי פעם מתעורר וחוזר לישון עד שש בערב.
אני אוכל יותר לאחרונה, אני לא ממש משמין בצורה חריגה או משהו אבל אני אוכל הרבה יותר, ואני הפסקתי לרוץ, שהייתי רץ הרבה.
אני לא מבין איך החברים שלי פשוט חיים ועובדים ועושים הכל כאילו זה באמת משנה משהו. אני עוד מעט מתגייס ואני מנסה לדחות את הגיוס בשביל ללכת לגיבוש צנחנים ולמרות הנתונים הגבוהים שלי ( 97,54 והדפ"ר 60 שזה לא מי יודע מה אבל זה ל אמור לפגוע בי ) הצבא דחה את הבקשות שלי שוב ושוב ואומר שאין להם צורך בי בגיבוש צנחנים. רק עם קשרים אני מנסה בכל זאת כן להגיע לשם, וזה רק כי אני מבין שהצנחנים נחשב "איכותי" יותר ועם חברה יותר טובים שאני פחות אסבול שם.
אני פשוט לא מרגיש כלום. חוץ מזה שמידי פעם שאני רואה סרטים או סדרות אני יכול להעלות דמעה מרוב קנאה שהחיים שלי לא מושלמים כמו של הדמות הבדיונית הזו.
אני לא רוצה לדבר עם ההורים שלי על זה כי הם מהדור הישן שמאמין שזה שהציקו לי היה במידה אשמתי שלא התנגדתי להצקות ( אולי כן, אולי לא) ואין להם סבלנות כבר לבעיות שלי. פעם אחת שהם כמעט עלו על זה הם מצאו התכתבות שלי עם חבר שהתפרקתי בשיחה איתו וספרתי לו הכל. אני חושב שהוא הביא להם את השיחה אבל הם אמרו לי משהו שנשמע מאוד לא סביר שילדה מהחטיבה שלמדתי בה נכנסה לפייסבוק שלי שהיה פתוח שם וקראה את השיחה ופחדה שאני אעשה משהו לעצמי אז היא באה לבית שלי והביאה את המידע הזה להורים שלי ( נשמע לי מפגר). למרות שהתאריך של השיחה היה עוד מהשנה הזאת, הצלחתי לשכנע את ההורים שלי שזה מהתקופה שהציקו לי ושהתגברתי על הרגשות האלה. והם שתו את זה כמו מים.
אין לי עוד מה להוסיף, חוץ מזה שאני מפחד שאם אני אלך לרופא המשפחה שלי ההורים שלי יגלו, זה יפגע בסיכויים שלי להיות קרבי בצבא, ושהרופא לא יקח אותי ברצינות, שזה אירוני כי אני כבר לא לוקח שום דבר ברצינות, כלום.