לפני שתגידו לפני שתשפטו זאת זכותי המלאה.. המוח שלי הוא אומר לי שזאת דרך הטבע אבל הרגשות שלי הן אשמה על יום שאני כאן והוא לא
ביום שהוא מת זה היום היה היום האחרון לכיתה ח'..
מאז אין יום שאני לא מרגישה אשמה הכלב היה בגילי גם הוא בערך בן 14 וחצי (כן בשנות אדם אני לא מאמינה בשנות כלב) אין הרבה מה לספר
ברור שיש את כל העצב.. אבל הכי מטריד אותי שלא עובר יום בלי אני יחשוב למה אני חיה והוא לא? למה זאת דרך טבע?
זה נורמלי? בכל זאת חצי שנה..
יש דרך להפסיק את זה?
אני נואשת לעזרה..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות