שבור לאחר הפרידה וזה לא עובר, מה לעשות?

ערב טוב,
זאת לא הפעם הראשונה שאני כותב פה באתר בנושא הזה אבל בדרך כלל ההרגשה שלי משתפרת אחרי שאני כותב פה. גם מבחינת הפריקה וגם מבחינת העצות של האנשים...

אז ככה, הסיפור ביני לבין האקסית נגמר סופית לפני בערך חודש וחצי. בהגדרה היינו זוג שנה אבל היו מספר חודשים שבהגדרה רשמית לא היינו במערכת יחסים אבל כן היינו בקשר שהתבטא בדיבור אחד עם השני ופגישות. (בקיצור זה היה נראה ממש כמו זוגיות אבל רשמית זה לא). זה המצב שהיה בחודשים האחרונים והוא נגמר סופית לפני חודש וחצי אחרי תקופת ריבים ללא הפסקה ובסוף ריב אחד גדול שהגיע לפסים נמוכים מאוד. אחרי הריב הזה היא החליטה שהיא לא יכולה יותר וסיימה את הקשר. האמת בצדק...ככה לא מתנהגים אנשים שאוהבים אחד את השני.
כמובן שכמו שתיארתי לעצמי שזה יקרה - אחרי "הפרדת הכוחות" הסופית, עדיין היה קשר. אומנם הרבה פחות מבעבר אבל עדיין היה דיבור פה ושם. פעם מיוזמתי ופעם מיוזמתה. נפגשנו כמה פעמים וגם ישנתי אצלה. לפני שבוע קרה לה משהו במשפחה והיא ביקשה שאגיע. כמובן שהגעתי ובסוף גם ישנו ביחד...ידעתי שהיא צריכה את תמיכתי ובגלל זה באתי ישר. הבטחתי לעצמי בעבר שאני אהיה שם בשבילה כמו שהיא הייתה שם בשבילי בתקופות הרעות שחוויתי בעבר (בזמן השירות הצבאי שלי).

אנשים סביבי אומרים לי להפסיק לדבר איתה. שאם אמשיך לדבר איתה אני לא אצא מזה. לא אצא מהמצב שאני חווה בחודשים האחרונים. לפעמים אני בסדר ומתפקד כרגיל אבל לפעמים אני במצב גרוע. שאני אומר גרוע אני מתכוון לתחושת ריקנות באה והולכת, חוסר מצב רוח, חוסר רצון לצאת עם חברים. נכנסות לי לפעמים מחשבות כל כך רעות שמאוד קשה לי להתמודד איתם. כשזה קורה, רוצה רק להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה. למען האמת יוצא לי גם לבכות לא מעט...
אתם לכם דוגמא מהיום - מקום העבודה שלי ממש קרוב אליה הביתה. לאחר שסיימתי לעבוד היום בערב נסעתי עם האוטו אל הרחוב שלה. חניתי ליד הבית שלה ופשוט פרצתי בבכי בלתי נשלט. הכול הציף אותי..הגעגוע, הזכרונות. כמובן שגם ראיתי אותה עוברת עם האוטו אבל היא לא ראתה אותי למזלי.

מצד אחד אני אוהב אותה מאוד. כול דיבור איתה עושה לי את היום, שלא לדבר על פגישה. מאז הפרידה הפגישות המעטות שלנו נראות ממש טוב. חוץ מהפגישה האחרונה שקצת התווכחנו, כול הפגישות מלאות אהבה. מתחבקים הרבה, מתנשקים הרבה. בפגישות האחרונות כול פעם שיצאתי מהדלת היא חיבקה אותי ולא רצתה לעזוב.
מצד שני אחרי אני מרגיש שכול פגישה איתה הרסנית. כול דיבור איתה הוא הרסני. אומנם אני מרגיש מעולה כשזה קורה אבל כשזה נגמר זה מפיל אותי לתהום. מן תחושה שהיא יכולה להיות לצידי וזמן קצר לאחר מכן היא איננה. תחושת קשה...

אני מייחל לימים שארגיש כבר טוב עם עצמי. ימים שהגעגועים והזכרונות לא ישברו אותי. שיחזור לי החשק לצאת, לבלות, לצחוק, להנות. מחכה כבר לימים של שקט נפשי. שהמוח לא יהיה טרוד במחשבות נון סטופ עליה. אני לפעמים תוהה לעצמי מה קרה לאדם שהייתי לפניה. בעיקר חושב לאיזה אדם נהפכתי... שינוי עצום.

תודה למי שיקרא הכול ויגיב. אשמח לשמוע דעותיכם על המצב... מתנצל מראש על החפירה.