שלום,
אני אבוד עצות. אני בן 25 והשנה התחלתי ללמוד לתואר ראשון - עברתי דרך ארוכה ומייגעת מאוד על מנת להתקבל ללימודים. אחת הסיבות שעכבה אותי היא, למעשה, אמא שלי. לפניי שתחשבו שאני סתם פלוץ, אספר לכם על החיים שלי בקצרה:
מאז ומתמיד אמא שלי סובלת מדיכאון קליני קשה. זה לא סתם דכדוך אלא אוזלת יד במהלך כל החיים. המצב יכול להגיע עד לחוסר רצון לקום מהמיטה, בכי 24/7, התפרצויות ייאוש מהסוג ולעיתים התפרצויות זעם. סבלתי סבל קשה בתור ילד. חזרתי הביתה בחוסר רצון לחזור, כי בבית כל הייאוש שלה היה יוצא עליי. גדלתי בבית שכולו דמעות ושנאת חיים - בית שמעולם לא היה בו רגע של שמחה. במהלך החיים עימה שמעתי לו מעט על כך שאני מיותר לגמרי, שאני הסבל שלה, שאני לא יוצלח ומעולם לא אהיה אדם מצליח. הזלזול היה תמיד שם.
במהלך כל הזמן הזה התחננתי שתלך לטיפול, אך לצערי היא לא מתמידה בנטילת תרופות וגם כשהייתה עושה כן המצב לא היה משתפר. המצב מגיע לעיתים תכופות לצעקות ייאוש, לפריצות בכי שיכולות להימשך יום שלם ללא הפסקה. לעיתים היא כלל לא יוצאת מהמיטה ואינה מדברת עימי גם כשאני מתחנן שתשתף אותי.
מדוע אני כותב את כל זה? מהסיבה הפשוטה - כי אני לא יודע כמה זמן אוכל לשרוד ככה. לעיתים תכופות אני בוכה בלילות - זה בכי של ייאוש רב, אני לא יכול יותר - במהלך כל החיים אני מרגיש את הכובד הזה, את הקדירות. מעולם לא יכולתי להסתכל על הצבעים שבחיים, כי אני פשוט לא רואה אותם. אני לא יכול לעזוב את בית ואת אמא שלי בצערה כי אני מאוד קשור אליה למרות המרירות שלה כלפיי במהלך כל החיים. הבעיה היא שאני לא יכול להתרכז וללמוד ואני חושש שאני לא אסיים את השנה הזאת - אני מרגיש עייף וחסר מוטיבציה יותר מתמיד.
לא יודע מה לעשות... אבוד מאוד.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות