חוזרת להתמודד עם הדיכאון ופוחדת להפסיד...

נלחמתי עם דיכאון בעבר וניצחתי. זה דרש כדורים, 8 חודשים של אשפוז פסיכיאטרי, יציאה מהבית "ההרוס" שלי לפנימייה והמון תמיכה מכל עבר. אני זוכרת שפעם הפחד הכי גדול שלי היה שאני לא מצליחה להנות משום דבר. שאני לא רוצה לחיות שאני לא רוצה לקחת חלק בעולם הזה כי אין טעם לחיות - זה פשוט לא נראה היה לי מפתה מספיק כדי להישאר כאן בכדור הארץ הקטן והמדכא שלנו...
היום 6 שנים אחרי זה אני בת 20 בצבא אחרי מאבק קשה להתגייס... העלתי פרופיל מ45 ל64 )עדיין נפשי כמובן( אני בתפקיד מאוד מעניין הבעיה מתחילה בכך שאני רוצה לחיות... כל כך רוצה לחיות - רוצה להנות רוצה לחוות את העולם אבל אני תמיד פוחדת לשוב ולהתרסק. שלא תבינו לא נכון אני לא על הקרשים להפך... אני חזקה ויודעת שלעולם לא אתרסק שוב כמו שקרה לי בעבר אבל זה מה שמפחיד אותי אני בשלב בחיי שבו אני מגלה כמה אני לבד עכשיו שאני יודעת שלעולם לא אפגע בעצמי שאני לא אתרסק אם אני אעמוד לבדי על הרגליים - עכשיו אני מרגישה לבד יותר מתמיד... העולם הזה שואב כוחות הבנות במשרד הן ערפדיות מגיעות ומבקשות ללא סוף בלי תמורה רק שואבות כוחות כמו מכונת יניקה. מעולם לא התאהבתי אבל אני כבר במערכת היחסים השלישית שלי שהולכת מצויין לעיניי חוץ )כבר חצי שנה + יחד(. אבל אין ניצוץ הוא כבוי.... אני לא אוהבת אותו... לא יכאב לי אם ילך...
קיבלתי מלגה מהפנימייה בה שהיתי ,אני סוג של סיפור ההצלחה שלהם. הם גרמו לי לרצות לחיות בכוח הוציאו אותי מהמיטה דחפו אותי חברתית. כמובן שעזרו לי גם לאט לאט למצוא את הכוחות לעשות זאת לבד מילדה שבורה עם התקפי חרדה הפכתי לבחורה חזקה שלא מפחדת לחייך ומספרת לכל מי שרוצה לשמוע את סיפור ההצלחה שלה בגאווה.
בגיל 18 הפנימייה שכנעו אותי שאני מסוגלת לחזור הביתה ויש לי מספיק כוחות כבר כדי שהסביבה לא תשפיע עליי
ביקשתי בצבא לשרת בבסיס סגור ולא נתנו לי אחרי מאבק קיבלתי בית החייל.הטירונות למי ששואל הייתה בשבילי קייטנה אחרי זה הקורס היה אופורייה - הייתי מוקפת באנשים ובהוואי חשבתי שאני לא צריכה את בית החייל וויתרתי על האפשרות ועל פגישות הקבן. היה לי טוב בבית הרגשתי חזקה ! עכשיו חצי שנה אחרי אני מתחילה להרגיש פתאום לבד אני לא מרגישה חזקה יותר והפחד הכי גדול הוא שאין לי למי לפנות המשפחה שלי לא שם בשבילי ואינם יכולים להיות אוזן קשבת... והמפקדת שלי היא רוח רפאים לעולם לא בבסיס אם אני רואה אותה זה בדרך כלך אירוע חריג. בקיצור אני מרגישנה שאין לי מקום לשאוב ממנו כוחות... אני לבד אין לי חברים חוץ מאשר החבר הזה שגם איתו אני מרגישה שאני רוצה להישאר לבד. מערכת היחסים איתו גם היא מתישה אותי תקעו אותי בבסיס רחוק מהבית אבל דווקא יומיות )אני מעדיפה בסיס סגור( אני חוזרת כל יום הביתה ב7/8 וישר למיטה חוזרת למשרד אין עבודה אני מאבדת את האומץ לדבר בביטחון... אני מתשתתקת לעיתים תכופות למרות שאני בדרך כלל בן אדם מאוד קולני.... וכל זה קורה כל כך לאט שאני מפחדת שלא אשים לב שאני מחליקה חזרה - לדיכאון.
אני מכירה את עצמי אני כמו מים... משנה את צורתי לכל כלי שתכניסו אותי אליו... אם תשימו אותי במקום חיובי אני יזהר כמו אור שמש... אם תשאירו אותי במקום שלילי אני ינבל לאט לאט ויצתמק...
מה עושים ? איך מוצאים כוחות בעולם כל כך שואב כוחות ?
אשמח לדבר ולענות לכל שאלה שתשאלו.
סליה על החפירה מצפה לקרוא את עצותיכם
תודה רבה שקראתם.
מחליקה