מגיל צעיר מאוד הייתי מוקף באנשים, עם זה בבצפר ובצבא, תמיד כל הצומת לב היתה עלי, הייתי סוג של "שרוט" כמו שהיו קוראים לי, מצחיק לא דופק חשבון אימפרקטיבי כמו הסטנדפיסט שחר חסון באופי כזה... היו הרבה מצבים שאנשים שלא הכרתי הכירו אותי מסיפורים שאשכרה העריצו אותי, חיפשו איך להתקרב אלי בבסיס היתי גובניק וכל היום אנשים היו "רבים עלי" בוא לפה בוא לפה, הוא עובד איתי, הוא עובד איתי ממש נלחמים עלי ממש הזיה..
אבל לקראת השיחרור הכרתי מישהי שנהיינו חברים שנים ונשאר לי כמה חברים הבודדים שבאמת אהבתי שהיו קרובים אלי וככה זה נמשך אחרי השיחרור אבל הייתי מאושר כמה שנים ואז הגיעה הנפילה.
חברה שלי בגדה בי, ולקחתי את זה ממש קשה והחברים? כניראה שאין כזאת מילה חברים אחרי מה שעשו לי(אני לא יפרט אבל דבר חמור מאוד) שלקח לי המון זמן להתגבר על זה.
הרבה מזה השפיע לי על האופי כניראה, אולי גם כי התבגרתי קצת, נהייתי בנאדם רציני שלא עושה שטויות שלוקח דברים יחסית רציני, וככה עברו להם שנתיים של בדידות, לא הצלחתי להתחבר לאנשים חדשים, עבדתי קרוב ל20 עבודות בשנתיים ולא מצאתי את עצמי, המון תחביבים שהיו לי פתאום ירדו לי, חשבתי לעצמי לעשות שינוי, ועברתי לצפון ועדיין בדידות וחזרתי שוב למרכז לבדידות, מהייתי בנאדם לבד עצוב ואפילו התפתחה לי חרדה חברתית וחוסר ביטחון. ואני וכמה שאני מנסה כלום לא הולך לי! ממש רע לי נכנסתי לסוג של דיכאון ורק חושב איזה מעמד כמה גבוה הייתי מכל הבחינות ואיפה אני היום, ממש מרגיש בבור עמוק שלא מצליח לצאת ממנו בודד מהעולם
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות