יש לי תחושה במשך כל החיים, שהחיים שלי לא היו אמורים להיות. הם דבר מיותר שאינו מועיל ולא גורם לי לאושר.
חיצונית, הכל בסדר: ללא מומים בולטים, לומד ועובד במוסד רציני ומכובד בארץ ומוכר בעולם. אני מקבל שכר זעום, שמספיק לי לכל צורך אמתי (אין לי רכב או כל מיני מותרות. אבל אני לא רעב ויש לי קורת גג. לא לובש מותגים, אבל הארון מלא). אני ביחסים טובים עם המשפחה, אני יודע לתקשר עם אנשים. אין לי יותר מדי חברים, למעשה בסביבות אחד טוב ומספר מכרים. יש לי תחביבים שכוללים לא מעט דברים שונים ומשונים (ממשחקי מחשב עם דם בכל מקום עד לשמיעת מוזיקה קלאסית ובישול) שרובם ככולם נמצאים במסך מחשב. אני יכול לנהל שיחה בערך בכל נושא אמונתי, קולנועי, מדעי היסטורי או פוליטי.
אבל... אין לי אושר. פשוט החיים לא גורמים לי להנאה. גם כל התחביבים יותר מעבירים לי את הזמן ולא גורמים לי לעונג. הם עוזרים במשך תקופה כלשהי "לא להיות אני" (אם זה כי אני מרותק לסיפור בספר או אם זה כי אני מגלם דמות במשחק מחשב).
חשבתי שאולי זה בגלל שפספסתי את ההזדמנות לזוגיות או לפחות מין מזדמן (בגילי ובסוג החיים שלי כבר אין סיכוי ממשי. בסדר, אתם מכירים מישהו שמצא זוגיות בגיל 32 כשכל היום היה בעבודה. אפשר לצלם על האחד הזה סרט). אבל זה סתם תירוץ. אם להיות טיפה רציונלי בחורה לא תביא לי שמחת חיים. היא תראה שאין בי רצון אמתי לחיות, אלא אני ממשיך מתוך הרגל ופשוט תעזוב.
אני מחכה כבר שנים מתי הכל הסתיים. לא, אני לא הולך לזרז את התהליך. אני יודע שאנשים כמוני מסוננים לרוב בגיל ההתבגרות. אבל לי לא היתה אפשרות כזאת (הנזק למשפחה זה לא משהו שאני יכול לקבל). כשאימא אומרת לי שאני אצטער בגיל 80 על זה שבגילי לא עשיתי ספורט, אני מזועזע מזה שאני אגיע לגיל כל כך מבוגר, כי זה ממש הרבה שנים של שגרה משעממת.
אז השאלה הכי עתיקה בעולם: איך מוצאים אושר?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות