פגועה כעשור, איך לבכות ולחזור להרגיש?

אני שונאת להתייעץ. איזו פתיחה מזהירה.
אני מאמינה שכל התשובות נמצאות בתוכי, אני נוגעת בהן, ולא רוצה לחיות עם העובדה שאני יודעת.
אני פגועה, תמיד חשבתי שאני לא מרגישה את זה, אבל אני כן.
אני לא מאמינה בעצמי, ומצד שני גאה במי שאני. במי שהפכתי להיות.
אני רוצה לבכות את כל מה שיש בתוכי, ולא יודעת איך,
מרגישה נעולה בתוך עצמי,
מנסה להראות לכולם שאני שווה פחות ממה שאני באמת שווה.
ועל הדרך גורמת לעצמי להיות באמת שווה ממה שאני באמת.
למה? כי אני מתביישת. מתביישת להיות מי שאני באמת. מפחדת לגלות שדווקא יש בי מן הטוב.
מפחדת ממה שיגידו, מפחדת מהמבטים.
כמה טעויות עשיתי, ולא הרגשתי חרטה.
דווקא התלהבתי, הנה סוף סוף גיריתי את הרגש.
פעם אהבתי להיות לבד, אנשים קראו לזה בדידות, אנשים לא הסתכלו לכיוון שלי,
אני לא הייתי רוצה להסתכל.
אז הסתכלתי החוצה, ולבינתיים גדלתי,
וגיליתי שאיבדתי הכל. איבדתי את היכולת להרגיש, את היכולת למדוד מה מתאים ומה לא.
גיליתי שאני מנסה לשתף אנשים במי שאני, ואף אחד לא מבין, כי אני אף פעם לא מספרת את האמת.
שאני פגועה, ולא מסכימה להודות בזה.
שאני, אני פגועה?
שבי אפשר לפגוע?
הרי אני תמיד קיבלתי הכל. ובהתחלה בכיתי בשקט, לתוך הכרית, ואז הפסקתי לבכות.
והפסקתי לרצות להיות אני.
מי חשב שאגיע רחוק כל כך?
מי חשב שאי פעם מישהו יכיר קצת ממני?
ואנשים מכירים.
את הבחורה הכיפית, הזורמת, המצחיקה והשנונה, זאת שאוהבת לספר סיפורים,
ומי שמכיר אותי קצת יותר, כבר יודע כמה שאני לא מאמינה בעצמי.
כמה שאני כלום בעיניי עצמי. כמה שאני מחפשת את הרגש שלי, ורוצה להקיף את עצמי באהבה, כדי להרגיש. משהו.
אם זאת התאהבות, ואם זאת פרידה.
אני רוצה להרגיש. אני לא רוצה לשכוח איך זה.
אני לבכות בלי להצליח לנשום, אני רוצה לקלף את כל הקליפות, לגלות מי שאני באמת.
אני רוצה להיות מי שאני באמת.
אולי זה שווה משהו, יש בי משהו.
כן, יש בי משהו!
אני אינטליגנטית, אז למה אני עושה את עצמי לא מבינה?
אני מצחיקה, אז למה רק עם מעט אני מסכימה לזרוק שנינויות?
יש לי דעה, אז למה אני לא מדברת?
אני מנסה, אבל אז נחרדת מהעובדה, שמישהו ידע שאני קצת יותר ממה שאני מראה.
אני כועסת על עצמי, בלי לדעת איך הכעס מרגיש.

אז... איך לבכות?
איך למצוא את הרצון להראות את מי שאני לאנשים? ולא להתבייש בזה.

אגב, בבית אני לא מסכימה להיות מי שאני, וזה מקרין החוצה.
חשוב לציין שיש לי המון חברים ואני מבלה המון (אחם הפחד להיות לבד) ובעיקרון, אני חיה את החיים האידיאלים...