לא יכולה יותר עם החיים האלה עם הדמעות והדיכאן רוצה למות

היי. את האמת שזה די ארוך, אני ממש כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, עם החיים שלי, אני מבולבלת מהכל, לא טוב לי, אני בדיכאון, אני לבד, קשה לי עם המשפחה שלי, עם חברים, עם הצבא. לפני חודשיים התגייסתי, ממש רציתי להתגייס חיכיתי לזה באמת ופתאום ביום הראשון קיבלתי כאפה לפנים, מלא צעקות, עונשים, לא הייתי רגילה לזה כי אני ילדה טובה כזאת שלא עושה בעיות ופתאום צעקו עליי על כל דבר קטן אז פשוט כל פעם שהרימו עלי את הקול ישר בכיתי, יצאו לי מלא דמעות, לא יכלתי להירדם בלילה, הייתי חוזרת בשישי הביתה שוכבת במיטה בוכה, שהגיע יום ראשון בבוקר שוב בוכה בוכה לא מפסיקה, לא הסתדרתי שם גם מבחינה חברתית, הייתי פשוט לבד, לא רציתי לבכות לאמא שלי כי ידעתי שככה גם קשה לה, בכיתי לה ביום הראשןן דמעות והיא בעצמה לא יכלה לישון, וחברים לא היו לי, לא היה לי כתף תומכת לשפוך לה הכל, הבנות בחדר היו זוועה, כל שנייה רבו, לא התערבתי, חודשיים שלמים הייתי בפינה שלי בשקט בלי לתקשר עם אף אחד, בוכה לעצמי, ובאמת שניסיתי, ניסיתי בהתחלה להתחבר אבל הרגשתי נדחפת ולא רצוייה, אז לא רציתי בכוח, העדפתי להיות לבד מאשר במקום שלא ירצו אותי בו, עכשיו אני כבר אחרי, רציתי לברוח, היה לי קשה, אם אמא שלי לא הייתי מכריחה אותי ואומרת לי שאני חייבת לעשות את זה כמו כולם, לא הייתי מצליחה לעשות את זה. אני מרגישה עכשיו שאני אחרי זה עדיין בטראומה עדיין בפחד עדיין אני בדיכאון, כל יום אני רק חושבת כמה שהחיים האלה מיותרים, כמה באלי למות, כמה אני מיותרת בעולם הזה, כמה אין לי אף אחד, אמא שלי שומעת אותי ובוכה, היא רואה אותי כל יום שוכבת בחדר במיטה שלי בדיכאון ורק דמעות יורדות לי, לפעמים אני פשוט בוכה בלי סיבה, ושהיא שואלת אותי מה יש אני אומרת לה תעזבי אותי כבר באלי למות, עכשיו בסדיר הרבה יותר טוב לי, הבסיס זה 3 אוטובוסים כל יום הלוך וחזור זה די מבאס וקשה לקום כל בוקר ב 5 וחצי ולהגיע ב 6 וחצי בערב הביתה וישר להירדם ושוב לקום, אבל אם אני אשן בסיס יהיה לי עוד יותר קשה. תמיד אני מחכה ליום חמישי, אבל אז שוב אני נזכרת שזה מגיע עד כמה אני בודדה, עד כמה לאף אחד לא אכפת ממני, אף אחד לא מתעניין בי, לא מציע לי לצאת איתו. למה אני לבד? מה לא בסדר בי? למה אני צריכה את כל זה בכלל? אני באמת לא רוצה לחיות, אני שונאת את החיים, שונאת אנשים, פגעו בי כל כך הרבה, אני מרגישה מיותרת בעולם, גם ככה אני אמות בסוף, אז למה לא לסיים עם זה עכשיו? למה לא לסיים את החיים האלה כבר ורק להילחם בעצמי? להילחם בעצמי לא ליפול בשביל מה? בשביל החבר שנפרד ממני אחרי שנתיים ופשוט לא עונה יותר? בשביל החברים שאין לי? בשביל המשפחה שגם ככה סובלת ממני? בשביל הצבא שגם ככה קשה לי? בשביל לעבוד? הרי גם ככה רע לי בעולם הזה, והדרך היחידה לברוח מהכל זה פשוט למות. אז למה למה אין לי את האומץ לגאול אותי מהסבל הזה, למה אני כמו סתומה ממשיכה לבכות במיטה עד 4 בלילה בלי לעשות כלום, בלי לפתור את זה כבר. נמאס לי מהדיכאון הזה כבר ולא משנה מה עשיתי אני לא אצא ממנו לעולם כי אף אחד אבל אף אחד פשוט לא אוהב אותי ולא מתחבר אלי אני תמיד עדיפות שנייה, לא משנה איפה אני נמצאת. וכמו שאני שואלת כל יום את אמא שלי - למה הולדת אותי? לא יכלת לדלג עלי?