אני מרגיש כאילו החיים יורקים לי בפרצוף, מה לעשות?

טוב. אז אני אחד שמאוד אוהב לעזור לאנשים ולתרום לזולת. התנדבתי במדא שנתיים וחצי בזמן התיכון, התנדבתי במועצת הנוער של העיר שלי והתנדבתי בעוד המון מסגרות ואפילו קיבלתי מצטיין מחוזי על תרומה לזולת.

אני חי באמונה שאדם שיש לו את היכולת לעשות דברים, זה כי הוא צריך לעזור לאנשים שאין להם את היכולת.

אני מרגיש כאילו החיים יורקים לי בפרצוף.

אני לא נראה הכי טוב, יש לי בעיה של יצירת שיחה עם אנשים. אנשים שקרובים אליי נותנים לי הרגשה שאני לא מעניין אותם ושאין להם סבלנות לדבר איתי.
אני מרגיש שאנשים משתעממים בסביבתי ושאני לא בן אדם ״כיפי״.
הדבר גם מקשה עליי עם מציאת חברה וזוגיות.
ומרגיש לי כל הזמן שבנות רק רוצות להתרחק ממני.

יש לי המון תחומי עניין, ואני בחור מאוד חכם, למדתי הנדסת תוכנה ופיזיקה בתיכון, אני מנגן על גיטרה בס, מדבר 4 שפות, ויש לי ידע מאוד רחב בתעופה.

יש לי בעיה של לחץ לא מודע, אני נוהג לאכול את החולצה שלי ואת הציפורניים באופן לא מודע (כן כן בגיל 19..) , נכשלתי 5 פעמים בטסט לא כי אני לא נוהג טוב, אלא כי הגוף שלי נכנס ללחץ באופן מוגזם ולא נשלט. ברמה כזו שהידיים שלי רועדות באופן מוגזם והרגל שלי מתחילה לרעוד ואני מנסה להחזיק את הקלאץ׳ חזק ונלחם ברעידות ברגל (ניסיתי רסקיו ולא עזר לי).

בכל מקרה לחלק השני(זה סיפור מאוד ארוך אז אקצר) - רציתי להתגייס לשירות משמעותי בצבא. יש לי פרופיל 72 על אסתמה וניסיתי להעלות אותו אך ללא הצלחה.
התגייסתי ליחידה קרבית בחיל האוויר שדורשת מספר מיונים. בזמן המסלול חטפתי התקף אסתמה אחרי שלא ממש הקשיבו לי והתעלמו ממני.
אני מושבת (מאז מרץ) ולא יכול לעשות כלום. רציתי לעבור להיות פקח טיסה אבל אי אפשר לעבור לתפקיד שדורש מיון בזמן השירות הצבאי. בכל מקרה אני כבר 4 חודשים לא עושה כלום ולאף אחד לא אכפת ממני. כל הצוות שלי בקורסים ואני בודד.
רוב היום אני בוהה בתקרה כמו מפגר. לאחרונה אני התחלתי מגעים בקשר לתפקיד חדש אבל בצהל כמו בצהל עובדים כמו צבים. גם בבסיס אני מרגיש את אותם הדברים שהזכרתי מקודם וזה מקשה עליי להכיר אנשים חדשים. ושוב אני מרגיש בודד ובדיכאון.
היה לי לפני שבוע יום הולדת 19 ולא חגגתי אותה כי הייתי כל היום בדיכאון בגלל המצב שלי. כמעט אף אחד מהחברים שלי (גם הקרובים) לא שלח לי אפילו הודעה ״מזל טוב״ או זכר שיש לי יום הולדת.

אני מרגיש איפה שהוא שזה באשמתי כל העניין כי אולי אני בן אדם משעמם מדי (אפילו שיש לי תחומי עניין רבים).
כל העניין של הצבא רק מקשה עליי ומוסיף לי עוד דיכאון.
יש עוד הרבה דוגמאות שאני יכול להביא אבל אני לא רוצה לכתוב פה מגילה..

בנוסף אני לא בקשר רגשי הכי טוב עם אבא שלי כי הוא לא בן האדם הכי פתוח ואני לא יכול לדבר איתו על דברים של בין אבא ובן.
אמא שלי מכירה את הבעיה הזאת ואמרה לי שאני יכול לשוחח איתה על הדברים האלה, אבל זה באמת בלתי אפשרי לשוחח איתה על דברים של גברים.

אני באמת לא יודע כבר מה לעשות עם עצמי, אני מרגיש כאילו החיים יורקים לי בפרצוף. מאוד קשה לי לכתוב את זה וכבר מחקתי וכתבתי מחדש 3 פעמים כי כל הראש שלי מבולגן ואני אפילו לא מצליח להבין מה בדיוק מטריד אותי וכל פעם צצים לי עוד ועוד דברים...

תודה.