אני אדם רגיש. תמיד הייתי. תמיד עוברות לי בראש מחשבות על מה שאנשים אחרים חושבים, ועל הערך שלי. זה רק התחזק בגיל ההתבגרות. לפני כמה שנים אדם קרוב אליי, והאדם הכי דומיננטי בחיים שלי, חלה במחלה הארורה. שנים של סבל של כל המשפחה, שנים של לחץ ובכי, ובסוף מוות של אותו אדם קרוב. התחילה שחיקה אצלי, ודיכאון וחרדות התחילו להופיע. כבר 3.5 שנים שיש לי תקופות של חרדה ומועקה שפשוט לא מאפשרת לי לעשות שום דבר. התקופות ה'רגילות' הן תקופות רגילות במובנים של דיכאון. לא תקופות שמחות, (בקושי יש לי) תקופות של חוסר תפקוד, והתבודדות. המשפחה שלי מצולקת, ומעולם לא הייתה רגישה או אינטלגנטית במיוחד. (למעט אותו אדם קרוב שנפטר, והוא היחיד שהבין אותי) יש לי רק סבא אחד שבאמת יש לי קשר מיוחד איתו.
פסיכיאטרים פגשתי הרבה... אין לי אמונה בכדורים האלו. 8 כדורים שונים לקחתי, כ"א במשך תקופה של 4 חודשים ומעלה, ושום שינוי. באמת שרציתי להאמין שזה יפתור לי את הבעיות, אבל הפסיכיאטריה בעיניי היא פאסדו-מדע, והגישה המתנשאת של רוב הפסיכיאטרים לא מוצאת חן בעיניי.
לפסיכולוגים לעומת זאת, יש לי הערכה. יש לי פסיכולוג די טוב, אבל אני מקרה מורכב מדי, כנראה. שנתיים וחצי, ואין תוצאות ממשיות.
הייתי גם באשפוז פסיכיאטרי בשלוותא לפני שנתיים, אחרי ניסיון אובדני. חוויה טראומתית ומטלטלת, (האשפוז), טוב לא יצא מזה.
נקודת אור קטנה, היא הימים השמחים שלי. (ושוב, נדיר נדיר נדיר)
בימים האלו אני באמת מרגיש שאני מסוגל לממש את עצמי. דברים נראים בהירים יותר, ופתאום אני מרגיש הרבה יותר חכם. עד למצב שמי שרואה אותי ביום טוב מתרשם עמוקות ממני, ומהיכולות שלי. רעיונות מעולים לכתיבה עולים לי בראש בזמנים האלו. רעיונות שנשארים מוצלחים ומרשימים גם אחרי הימים השמחים האלו, ולא רק בעיניי.
כרגע אני מודע לכך שצריך לתת צ'אנס לחיים, ולא הייתי מוותר עליהם כל עוד לא ניסיתי. אבל קשה לעודד את עצמך, כשכל מה שנשאר זה הרבה דיכאון, והרבה ביקורת עצמית וחרטות.
בסך הכל רוצה להיות מאושר. לממש את עצמי. אבל האם זה יקרה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות