מרגישה שאיבדתי קצת מעצמי, היום ביציאות אני מרגישה שאני בעיקר על תקן עציץ

היי, אני אכתוב כמה פסקאות על הרקע שלי ואגש לעיקר.

אז ככה, אני סטודנטית צעירה, כל החיים שלי עבדתי על פי ה"מסלול" שקבעתי לעצמי. בית ספר במגמה נחשקת- שירות צבאי בתפקיד נחשק- עבודה סבירה- טיול קצרצר (ממש לא דרום אמריקה/ המזרח)- ומיד לאחר מכן לימודים תובעניים.

אני באה מבית שלא היה לי חסר בו כלום ובאמת הערכתי את זה, אימי סבלה ממחלה נפשית מאוד קשה ואבי היה אדם מאוד קשה אבל אף אחד מעולם לא חסך ממני דבר שיכול לעזור לי בחיים. ביסודי סבלתי מהצקות וחרמים אין סופיים בגלל שהייתי מאוד ביישנית ומופנמת (ואולי אפילו "מוזרה"), אני יכולה לשים אצבע על הסיבה שהיא האמא ה"שונה", אז לא קיבלתי כלים חברתיים טובים והתפתחו בי המון חרדות.

בכיתה ו' בערך התחלתי טיפול פסיכולוגי כדי לעזור לי להתמודד עם אמא שלי ועם הבעיות החברתיות. בכיתה ח' כבר המצב החברתי השתנה ב180 מעלות, הביטחון העצמי שלי עלה ולאורך כל התיכון הייתי בתוך חבורה מגובשת ומדהימה.

למה אני מספרת את כל זה? משום שבמהלך התיכון הייתי עם המון שמחת חיים, כשהייתי צוחקת- הייתי צוחקת מכל הלב. הייתי בטוחה ב"יכולות החברתיות" שלי, הייתי יוצרת קשרים חברתיים בקלי קלות והייתי נהנת לארגן יציאות ולהיות "ראש" הקבוצה ולהצחיק את כולם.

איפשהו בסביבות הצבא התחושה הזו נעלמה, החבורה אט אט התרחקה ממני (כולם שירתו באותו בסיס פחות או יותר והיו באותו תפקיד ואני הייתי היחידה שלא), ולאט לאט התחלתי להרגיש שאני נסגרת לעולם. יצרתי פחות קשרים חברתיים מתוך חשש "שאני לא טובה מספיק" ומצאתי את עצמי הרבה מאוד פעמים "לבד" בשישי שבת (מתוך בחירה).|
כל זה ממשיך כמובן עד היום.
אני גם ממש מרגישה שאני הרבה מאוד זמן לא "צחקתי" באמת, אני צוחקת...אבל זה מרגיש מאוד מכני ולא כנה, אני צוחקת כי אני יודעת שזה מצחיק. אני מרגישה כאילו משהו בי חסר... כאילו איבדתי משהו מהאופי שלי, ממי שאני.

אני לא בדיכאון כרגע, אני קמה בבוקר מהמיטה ומחייכת, אני אופטימית ואני באמת שמחה. יש לי בן זוג שאוהב אותי המון ותומך בי ואיתו אני באמת "אני", אבל מסביב...אני פשוט מרגישה חצי בן אדם. אני לא יודעת מה קרה לי ומה קורה לי. אני כן אציין שכמובן המצב של אמא שלי משפיע עלי מאוד, ובתקופת ההתדרדרות שלה והאישפוזים שלה זה מאוד פוגע בי, אבל אני מאוד מנתקת את עצמי מזה כי אני יודעת שאין לי דרך אחרת לעזור לה. ייתכן מאוד כי היו פרקים מסויימים בחיים שלי שבהם באמת סבלתי מדיכאון, אבל הצלחתי להחזיר את עצמי למסלול בכל פעםץ

מישהו פעם נתקל בדבר כזה? אני לא יודעת איך אני יכולה להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור להיות אותה בחורה שצוחקת ומצחיקה בלי סוף אנשים, ועושה את זה מכל הלב, אותה בחורה יוזמת שכולם רק מחכים שתגיע כדי שיהיה הרבה יותר כיף, היום ביציאות אני מרגישה שאני בעיקר על תקן עציץ, וגם אל היציאות האלו אני יוצאת בעיקר כי מזמינים אותי (או שחבר שלי מביא אותי).