חרדה חברתית קיצונית, מרגישה כאילו כבר לא אצא מזה בחיים.,,

אני כבר לא יודעת מה לעשות.
נתחיל מזה שיש לי חרדה חברתית דיי קיצונית שמונעת ממני לעשות בערך הכל. מאז ומתמיד היתה לי, רק שעכשיו זה החמיר.
כבר שנתיים שאני יושבת בבית כל היום. אין לי חברים, אפילו לא אחד. אני לא לומדת, לא עובדת. מיותר לציין למה אני לא אעשה צבא.
קשה לי ללכת למקומות לבד, שלא לדבר על מקומות חדשים בהם אני לא מכירה אף אחד..
אמא שלי רוצה שאתחיל להשלים בגרויות באקסטרני. הרי אף בית ספר רגיל כבר לא יקבל אותי. אקסטרני עולה הרבה כסף ואני מאוד חוששת שבגלל הבעיה שלי הוא פשוט יזרק לפח. כמו שעזבתי 3 בתי ספר סביר להניח שגם פה אני לא "אשרוד" הרבה זמן.
שלא תבינו לא נכון, אני לא איזו ילדה עצלנית ומפונקת שרוצה רק לשבת מול הטלויזיה כל היום, רע לי ככה. רע לי ואני לא יכולה לצאת מזה. אני רוצה לעשות משהו בחיים, אני רוצה לצאת, אני רוצה חברים, אני רוצה ללמוד, לעבוד.. אני רוצה לפחות להרגיש בנוח כשאני הולכת למכולת, בלי לרעוד או לעשות הכנות של יום שלם אבל אני פשוט לא יכולה. זה חזק ממני וזה רק מחמיר עם הזמן.
יש לי גם הפרעה טורדנית כפייתית.. זה פשוט מתסכל ברמות שאי אפשר לסבול.
בגדול אני מרגישה שאני כישלון, נטל.
לפעמים אני חושבת שהיה עדיף אילו לא היתי בכלל נולדת.
תחושת האשמה חונקת אותי.
אמא שלי ממש מקסימה, היא תומכת ולא לוחצת עלי ורק איתה אני יכולה לדבר. גם כשהמצב לא היה כ''כ חמור וכן תפקדתי ועוד היו לי חברים גם אז היא היתה "החברה הכי טובה".
במבט ראשון נראה שהכל בסדר... אנחנו מדברות וצוחקות והכל אבל אני יודעת שהיא סובלת בגלל המצב שלי, היא כבר מיואשת..
אודה שחשבתי לא פעם פשוט לקום יום בהיר אחד ולסיים עם כל זה.. אבל זה לא מגיע לה. גם לא מגיע לה לראות אותי ככה כמו עכשיו.. אני רוצה לפחות את הכוח להכריח את עצמי לקום ולעשות משהו עם החיים גם אם זה יהיה נורא ואיום בשבילי אבל אני לא יודעת איך.. זה לא בשבילי, אני רוצה לעשות את זה בשבילה, שהיא תהיה גאה בי.
נמאס לי להיות אכזבה.
מאיפה בכלל מתחילים כדי לצאת ממצב כזה?
היתי בעבר אצל פסיכולוגים וניסיתי תרופות ושום דבר לא עזר.. כבר כמעט איבדתי את התקווה להיות בן אדם נורמלי ואני מפחדת שאני אעשה לעצמי משהו.