תמיד הייתי קצת פחות, קצת פחות שמחה, קצת פחות מסתדרת חברתית, קצת פחות נורמלית. חשבתי שעם הזמן זה ישתנה אבל זה רק מחמיר ואני לא מצליחה לצאת מהתחושה הזאת. הכל כל כך קשה לי הכל כל כך כבד עלי. דברים שאחרים לוקחים בקלות עלי הם פשוט מתיישבים ולא עוזבים אותי. אני מרגישה שאני כל היום במחשבות, אני לא יכולה אפילו לראות פרק של סדרה בלי שאני אתפוס את עצמי לפחות פעמיים שקועה במחשבות רעות במקום בסדרה. כשאני שמה לב שאני במחשבות אני זורקת אותן וחוזרת למה שעשיתי לפני, אך הן מוצאות את דרכן למוח שלי די מהר ומבלי שאשים לב. אני מדוכאת רוב הזמן, רגישה, הכל גורם לי לבכות. עד לא מזמן ההורים שלי לא ידעו אפילו איך אני מרגישה ואני מצטערת על זה שספרתי, או יותר נכון התפרקתי. אני חושבת שהם מרחמים עלי או אפילו לוקחים קצת מזה עליהם.
אני תמיד בהשוואות מול החוץ אני שונאת את זה אך לא מצליחה להמנע, במיוחד מול אחותי הגדולה. אני תמיד מרגישה פחות טובה מכולם, הכי מכוערת, תמיד מרגישה פחות אהובה על ידי ההורים שלי. אני לא עצמי כבר בערך שנה אני לא יודעת כבר איך להתנהג נורמלי ליד אנשים אני תמיד עצובה, אני כמעט כל יום בוכה אני חושבת שאני משתגעת אני לא יודעת למי לפנות. אני לא חושבת שההורים שלי לוקחים את זה ברצינות, אני לא מוצאת מטרה לחיים שלי אני לא חושבת שאצליח אי פעם לקום ולחיות אותם רגיל כמו כולם. רק בא לי לשכב במיטה כל היום להתנתק מכל מגע אנושי עם העולם והאנשים שחיים בו. אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר אני מרגישה שזה לא יגמר בחיים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025