כדאי לדבר עם הפסיכותרפיסט על משהו בלי קשר לחרדה חברתית?

המשפחה שלי רואים שמשהו עובר עליי בשנה האחרונה. אחותי הציעה לי ללכת לפסיכולוג ואמא שלי חושבת שיש לי דיכאון, כי שתיהן יודעות שחיים סגורים בין 4 קירות 24\7 וכמעט חוסר תקשורת עם אנשים הם לא בדיוק חיים תקינים של בן אדם.
ובאמת עובר עליי משהו.. אבל אני לא יודעת אם דיכאון זו המילה הנכונה לתאר את זה.
זה התחיל כשהייתי בת 14, התחלתי להרגיש רגשות מוזרים של ריקנות, חשבתי שזה בלתי נסבל, והתחלתי לאבד הנאה בדברים. לפעמים הרגשתי ניתוק עצמי, משהו כמו דה פרסונליזציה. הרגשתי שאני גוף חי ונושם, אבל בלי נשמה, שאני מתה מבפנים. שאני גוף חסר רגשות עם חור עמוק ושחור בתוכו.
לפעמים היו לי תקופות טובות והרגשתי בסדר גמור ואפילו שמחה.
ולפעמים היו לי תקופות של עצב, שאין לי מושג מאיפה הוא הגיע. פתאום הרגשתי שאני לא רצויה בעולם, פתאום הרגשתי שאולי עדיף שלא אהיה כאן... הייתי מרגישה מאוד בודדה, כי לאף אחד לא היה איכפת ממני כשהתחלתי להתבודד. וזה החמיר את ההרגשה שלי. זה גרם לי להרגיש שעדיף שבכלל לא אתקיים, גם ככה זה לא משנה, כולם אפילו שונאים אותי כי אני כזאת אפס וכזאת מטומטמת ולא שווה כלום, אני חסרת משמעות בשביל כולם ובשביל עצמי ואני פשוט סתם.. אז למה נולדתי... בשביל מה.
מפעם לפעם יש לי התקפי שנאה עצמית. שאני חושבת על עצמי, מנסה להסתכל על עצמי מהצד, פתאום קולטת כמה שאני בן אדם חסר משמעות ומטומטם, ואז איזשהי מועקה כבדה עולה לאט בגרון, מגיעה למוח, וזה מתפוצץ החוצה. כל מה שאני רוצה באותו רגע זה לשבור רהיטים, לצרוח את הנשמה, ואחר כך להיעלם איכשהו ופשוט לא להיות.
כל הדברים האלה נמשכים עד היום. אבל זה מגיע בתקופות.
בשנתיים האחרונות התחלתי לחשוב הרבה על החיים, התעוררו בי המון מחשבות מעיקות, על החיים, על העולם... בסופו של דבר הגעתי למסקנה שחיים זה דבר חרא, או לפחות אם אני 'אני', עדיף בכלל לא לחיות.
רק פעם אחת חשבתי על מה היה קורה אם במקום לשקוע במחשבות הייתי אשכרה קמה ומסיימת עם הכל, אבל לא חשבתי על זה ברצינות. אני לא מרגישה כל כך רע בשביל באמת להרגיש צורך לפגוע בעצמי או לסיים את זה. זה לא עמוק עד כדי כך ואני לא חושבת שאי פעם אחשוב על זה ברצינות.
אבל זה איכשהו רע מספיק בשביל שאחייה נורמלי את החיים..
אני לא מרגישה כמו 'כולם'. כאילו, אני מרגישה שונה. אני מרגישה שכולם סביבי נורמלים ואני פסיכית. אני מרגישה כאילו נולדתי עם איזה דפקה או משהו. שאני פגומה במוח. זה משהו שאני לא יכולה להסביר. אני בכלל לא יודעת למה אני מרגישה ככה. אני כל הזמן בטוחה שאני פגומה. אולי בגלל שאני מרגישה שונים מאחרים, אולי בגלל שהחרדה החברתית עשתה אותי בודדה כל כך שהשתגעתי (למרות שיש לי משפחה ומעט חברות- חברויות שטחיות אמנם), ואולי באמת בגלל מחשבות פסיכיות שיש לי לפעמים.
לפעמים אני מרגישה בסדר. לא רע כל כך, גם לא טוב כל כך. ולפעמים אני אפילו שמחה. אני לא זוכרת מתי הרגשתי מאושרת באמת בפעם האחרונה אם בכלל, אבל לפעמים אני שמחה ומרגישה שבסך הכל טוב לי בחיים ואני מסוגלת לחייך חיוך אמיתי ולצחוק ולעשות שטויות. אפילו לאהוב את עצמי (לא להרגיש כל כך בטוחה בעצמי אבל בסך הכל לאהוב).
זה יכול להיגמר מאוד מהר. לפעמים בגלל משהו שקרה ולפעמים בלי סיבה ומשום מקום בכלל.
יש גם לציין שאני מבריזה די הרבה מבית הספר פשוט כי זה מעיק כל כך ללכת לשם. לא טוב לי שם משום בחינה ואני סובלת כל כך... יש בקרים שאני מרגישה שאין לי כוחות נפשיים לקום מהמיטה ולהתמודד עם בית ספר. שפשוט אין כוחות. אין עם מה ואין למה לקום.
אני אלך בקרוב לפסיכותרפיסט\ית כדי לטפל בחרדה חברתית שיש לי. למרות שאני לא יודעת כמה אני רוצה לטפל בזה, בטח אצטרך להתחיל להיחשף לסיטואציות חברתיות ולהתמודד מול אנשים, ובאיזשהו מקום זה גם נוח לי להימנע ולהיות לבד. זה מוכר לי ונוח. אבל אני יודעת שזה גם הורס לי את החיים.
אני צריכה לדבר על כל מה שכתבתי כאן שאני מרגישה בשנים האחרונות, אפילו שהמטרה שלשמה אני באה לשם זה לטפל בחרדה החברתית? (ומניחה ששיטת הטיפול תהיה CBT קוגניטיבית התנהגותית).
אחרי הרבה זמן שלא דיברתי בכלל בכלל עם אף אחד על מה שאני מרגישה, היום דיברתי קצת עם אמא שלי כי היא שאלה לשלומי. היא חושבת שיש לי סוג של דיכאון כי היא יודעת שפשוט לא טוב לי וזה כבר דיכאון כלשהו מבחינתה. אתם חושבים שזה נשמע כמו דיכאון? אלה בהחלט לא שנים של אושר בשבילי אבל אני לא יודעת כמה זה עמוק בשביל לקרוא לזה דיכאון.. ברור שזה משהו שצריך לאבחן כדי לדעת... אבל אני רוצה לדעת כמו מה זה נשמע, זה מיותר אולי אבל אני רוצה לדעת.. אני מפחדת לדבר על זה, מפחדת שאולי הבן אדם שנמצא מאחורי התדמית של "מטפל" הוא ישפוט אותי או לא יודעת מה.. אני מפחדת להישמע לא נורמלית. אפילו שהוא שמע כל מיני סיפורים ובטח אפילו מאוד קשים.. אולי כ'אני' בפני עצמי אראה לו לא נורמלית, אוף אני לא יודעת..
והאם אני צריכה לדבר על זה עם המטפל אפילו שאין לזה כמעט קשר כל כך עם החרדה החברתית?
תודה רבה לקוראים, ותודה רבה רבה לעונים. אני מעריכה את זה מאוד. מצטערת על החפירה...
ובלי קשר להכל, אם אתם יכולים לתאר לי מניסיון שלכם איך נראות פגישות עם פסיכותרפיסט, מה עושים, אם זה עוזר, מה יהיה בפגישה הראשונה... אני אשמח כי זה מלחיץ אותי מאוד. גם הבנתי שזה קצת שונה מפסיכולוג ואפילו יותר טוב.