לא מוצא את משמעות החיים ולא יודע מה לעשות עם עצמי כדי שיהיה לי טוב

שלום לכולם.
אני א', בן 19 שחי בישוב מאוד קטן ומבודד בצפון.
מאז ומתמיד הייתי "השונה" והמתבודד בכול מקום. אף פעם לא היו לי חברי אמת, אף פעם לא יצאתי למסיבות, אף פעם לא באמת הרגשתי שאני כמו כולם מבחינה חברתית.
ביסודי ובחטיבה, הייתי ילד שחי בלי דאגות. אני מגיע ממשפחה מאוד מבוססת שכול מה שרציתי אי פעם, קיבלתי. הייתי הולך לבית ספר, חוזר הביתה, ומשחק במחשב / פלייסטיישן עד הערב, ככה עברו הימים וככה עברו השנים.
הייתי תלמיד טוב, מאוד שקט. אבל, ככול שהתבגרתי, ככה התחלתי להשתנות. השינוי המשמעותי הגיע בתיכון בכיתה י'. התחלתי להסתכל על עצמי ועל הגוף שלי, פיתחתי מודעות עצמית. את תקופת התיכון העברתי בלחשוב על העתיד, לפתח את הגוף שלי,
ולשבת בכיתה בשורה האחרונה עם עצמי. התחלתי לשים זין על הלימודים וזה הגיע לשיא בכיתה י"ב, אבל תמיד אמרתי לעצמי, אני מסיים 12 שנות לימוד ומאוד מנסה לקבל בגרות מלאה (שבסוף הצלחתי, אבל הציונים גם חרא שהיא לא שווה כלום..).
השנה האחרונה שאני חי כמו בן זונה היא השנה הזאתי. אחרי זה אני הולך לצבא (כיוונתי להיות לוחם), עושה 3 שנים / ממשיך בקבע, בקיצור ממשיך בתחום של האבטחה, זה היה השאיפה שלי, כי תמיד זה מאוד עניין אותי.
סיימתי תיכון, חיכיתי להתגייס לצבא, ספרתי את הימים.
אני לא אפרט בפרטים בשביל שלא יזהו אותי, אבל התפכו היוצרות, מסיבות כאלה ואחרות השתחררתי מהצבא אחרי חודש4 על קשיי הסתגלות, אחרי שמאוד סבלתי ב4 חודש האלה, מבחינה פיזית ונפשית. מהלך, שאני לא יודע עד כמה אני שלם איתו,
אבל ההחלטה להשתחרר הייתה שלי.

עכשיו, אני מוצא את עצמי חסר כול מעש בבית, Back To Starting Point מה שנקרא.
לא מוצא משמעות, לא מוצא סיבה. ה"עבודה" שאני עובד בה כרגע היא כול יום חמישי (כן, פעם בשבוע), בתור שוטף כלים באולם ארועים, 6-7 שעות הולך הביתה.
משדר לאנשים שהכול טוב אותי, שבתאכלס הכול חרא. כשאני מנסה ללכת ולמצוא עבודה (גם את זה כבר אין לי כוח לעשות כי אני מרגיש כמו איזה מסכן), אני נתקל בחברה שמפלה אנשים שיצאו מהצבא מסיבות כאלה ואחרות, בכול מקום שאני בא גם בעבודות הכי זבל שיש שואלים אותי למה אני לא בצבא, מספר את הסיפור בלי להכנס ליותר מדי פרטים, מעקמים פרצוף ואומרים "נחזור אליך" ולא חוזרים, או אם זה בטלפון שאני מתעניין, חוסמים את המספר שלי.

אני יודע שאני יכול גם להיות עצמאי עם מקצוע X ולהתעשר, ללכת ללמוד תואר / מקצוע בלי קשר, ולא חסרות עבודות לעבוד בהם. אבל האמת היא כזאת - אין לי כוח.
אני לא רוצה לעבוד על מינימום כמו איזה מסכן בעבודות חרא שאין לי לאיפה לשאוף להתקדם.... לא רוצה ללמוד, כי אני לא מאמין בזה..

אכזבתי את עצמי, אכזבתי את הורים שלי, אני מתבייש להגיד שהשתחררתי מהצבא כי בכול מקום קיים אפליה. אני לא רוצה לחזור לצבא כי שנאתי את הארגון המסריח הזה והיום אני גם שונא אותו.

עכשיו, שאני "חופשי" וכול העולם עומד לרשותי, אני מוצא את עצמי בלי "הדרייב" הזה של ללכת ולעשות דברים, אין לי כוח, אני כול היום שואל את עצמי בשביל מה, מה המשמעות של החיים.... כי הרי גם ככה לא יצא לי מזה כלום.
ללכת ולעבוד כמו מסכן בעבודות חרא על 5 אלף שקל בחודש לא נותן לי כלום ולא יקדם אותי לשום מקום (מצטער אם אני פוגע כאן אולי באנשים, אבל ככה אני מרגיש).
אז יהיה לי קצת לקנות דברים, ווי וו... איזה כיף.
אני לא מבין איך אנשים עושים את זה, מה מניע אותם... במיוחד במדינה הזאת.
לא מתחבר לאוכלוסייה, לא מתחבר לתרבות, לא מתחבר לכלום, והזמן שלי בצבא חיזק לי את ההרגשה הזאת לגמרי.

עכשיו, מצד שני, אני אומר לעצמי, בשביל מה יש לי לדאוג?
אני בא ממשפחה שרק הבית שאני גר בו שווה 3 מליון שקל, יש לי דירה בשווי של כמעט מליון שקל רשומה על שמי, אחים שלי, כנ"ל, כול אחד עובד בעבודה שלו שסוגרת להם את ה10 אלף בחודש נטו, עם בנות זוג, נשואים.....

אני יודע שרוב האנשים היו מתים לדברים האלה... אבל לא אני. חיכיתי כ"כ לעזוב את הצבא ברגע שהחלטתי שאני רוצה לצאת, נלחמתי על זה, השתחררתי... ובסוף, הרגשה של ריקנות... בלי שום קשר לצבא. חזרתי לחיים הרגילים שלי.
מה עכשיו? כול היום אני תוהה...בסה"כ רוצה להיות שמח עם חיוך על הפנים שלי,
פעם אחת ב19 שנה שאני חי.