ניתוק וניסיון הבנה עצמית למה אני לא מצליח כמו שאני רוצה?

היי
אני בן 22, שנה אחרי שהשתחררתי מהצבא. חזרתי לפני כחודש מחו"ל.

קשה לי לבטא את מה שאני מרגיש, את עצמי. פעם הכל בא לי בקלות. אני מרגיש מנותק ריגשית.
הקושי הזה היה לי בעבר. לפני כמה שנים. אני רוצה להצליח להבין את הנקודה ואיך לפתור אותה. מנסה להבין את עצמי.
אני רוצה להיות שחקן.
הייתי במהלך התיכון בבית הספר למשחק "בית צבי" ובמקביל הייתי בלהקת נוער מפורסמת שמעלה מחזות זמר. כשהצטרפתי ללהקה הזאת, הרגשתי קושי בלבטא את מה שאני יכול להוציא באמת בדמות. מה שאני מאמין שיש בתוכי אבל משום מה לא יוצא, לא ויתרתי והצלחתי אבל כל ההנאה מתהליך הלמידה הפך קשה. מאז ילדותי אני רוצה להיות שחקן מצליח ומוערך. זה יקרה, אני יודע את זה. אני לא יודע איך.
כשהסתיימה התקופה של הלהקה שהייתי בה תקפו אותי שאלות כמו "האם כישרון יכול להיעלם?" הייתי כל כך נסער. חיפשתי לדעת מה קורה לי שפתאום אני לא מצליח לבטא את רגשותיי האמיתיים הן כאדם והן כשחקן. שפתאום לא רואים את מי שאני עם כל המחשבות העמוקות שתוקפות אותי. אני רואה את כולם מסביבי מבטאים את עצמם, גם אם למישהו יש אופי חרא הוא עדיין הוא חופשי ולא עצור. ואני מרגיש כל כך עצור. תמיד הרגשתי שונה, לאו דווקא בקטע רע. הרגשתי ומרגיש שיש לי מה לתת לעולם. אני אוהב את השוני אבל במהלך השנים השוני הפך לקושי ונתן לי מחשבות ייחודיות. כשהתגייסתי, היה לי קושי רב בבית. המשפחה שלי עברה דברים קשים, גיליתי דברים במשפחה שקשה לשאת אותם וגבר הקושי להתמודד עם הדברים האמיתיים סביבי. לא וויתרתי,חיפשתי את הפסיכולוג שהיה לי בכיתה ד'-ה' כשהוריי עמדו להתגרש. מצאתי. התחלתי ללכת אליו כל שבוע ולאחר זמן מה החלטתי שאני משחרר בזמן הצבא מהמשחק, ומתחיל לשחרר גם את עצמי. ככה היה ובאמצע השירות שלי פתאום משהו בתוכי ניצת והחזיר אותי לרגשות החיוביים של המשחק. הלכתי לאודישן ל"ניסן נתיב" - גם בית ספר מתקדם למשחק. התקבלתי, אך לאחר מכן בחרתי ללכת לאיפה שהלב משך אותי, בית צבי. לסדנאות משחק למבוגרים. זו הייתה תקופה טובה בחיי. ביטאתי את עצמי שם על הצד הטוב ביותר מהמשחק באמצע שירותי הצבאי. האנשים מסביבי בסדנה ובראשם מורתי הדגולה לתיארטון החמיאו לי והאמינו בי כל כך. אני הרגשתי חופשי ומשוחרר, יצאתי עם בנות, הרגשתי חי ביציאות עם חברים והרגשתי חי על הבמה, כששיחקתי. הייתי שם טבעי ונינוח וזה נראה מהצד. כשהסתיימה הסדנה ביולי 2015 משהו בתוכי כבה. התחיל לי דיכאון, גיליתי שאני יכול לבכות ולתת לנפש שלי ולכאבה להתבטא. הדיכאון עבר. חוסר הנוחות נשאר. שנה שעברה הייתי אמור להיבחן לבית צבי ללימודים התלת שנתיים והמלאים אך משהו בתוכי עצר אותי. לא הייתי מוכן ללכת לאודישן אם לא אעשה את זה פחות ממושלם. לאחר שהסדנה נגמרה שוב התחילה לי העצירות הריגשית. לא הצלחתי לבטא את עצמי כאדם ועכשיו כשחזרתי מחו"ל אחרי 9 חודשים אני לא מצליח לבטא את רגשותיי כשחקן כשאני מתכונן לאודישנים לבית צבי. אני לא נהנה מתהליך הלמידה. אני מרגיש שאני נאחז בקרנות המזבח. שקשה לי ללמוד ולהנות מזה. הן בחיים עצמם. יש דיסוננס בין התחושה הפנימית לבין מה שאני מוציא החוצה. אני מוצא את עצמי מתקשה להסתכל על המונולוג ולהוציא את הטקסט מהפה. כאילו שאני לומד בתיכון למבחן בהיסטוריה.
עד כיתה סוף כיתה י' כשנגמרה השנה הראשונה לסדנאות נוער בבית צבי, הכל היה נפלא, הייתי במרכז החברה, יצאתי עם בנות, הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי בבית צבי ונהנתי מהכל. הרגשתי שאני מתפתח. נתתי לדברים לזרום וחייתי. במהלך החופש הגדול התחילו לצוף בעיות במשפחה שלי, זה עלה על גדותיו שאני, כילד רגיש, לא היה לי כוח לשאת אותם אז התמודדתי בדרכים יצירתיות. דווקא כאדם, כשאני לא מנסה לשחק, אני עושה את זה בצורה הכי טבעית ונכונה. בעיקר כשאני לבד עם עצמי.
יש לי עדיין בעיות בבית, אני הבן זקונים, יש לי אח בן 30 שכרגע גר בבית איתי ועם ההורים. הבעיות במשפחה הן לא בעיות רגילות. זה בעיות שאולי גרמו לי להתנתק רגשית מעצמי וכך גם כשאני משחק. כשאני מתמודד עם הבעיות האלו מולי אני מרגיש חזק, שאני ממצה את קצה היכולת שלי כאדם ואני הייתי שמח אם זה היה כך במשחק.
למה אני לא מצליח לשחק כמו שאני רוצה? למה יש ניתוק רגשי ביני לבין הדמות שאני משחק?
אעשה את זה פשוט:
-סוף כיתה ט' הלכתי לאודישן ללהקת נוער והתקבלתי למרות שהרגשתי שלא הייתי טוב אבל זרמתי. החלטתי לא להצטרף ללהקה בסופו של דבר וולכת לאודישן בבית צבי.
-כיתה י' הלכתי לבית צבי. שם הרגשתי שאני מביא את עצמי לידי ביטוי ופורח.
- כיתה י"א שנה שנייה בבית צבי ושנה ראשונה בלהקת הנוער המפורסמת. הרגשתי שאני לא מביא את עצמי לידי ביטוי שם וגם בחיים. עטוף במסיכה שלא יורדת ממני. אולי מסיכה שעוזרת לי להתמודד עם הדברים בבית שנחשפתי אליהם בסוף כיתה י' ותחילת כיתה י"א.
- כיתה י"ב שנה שנייה בלהקה המפורסמת. קיבלתי תפקיד גדול בהצגה, קיבלתי תשבוחות אבל בפנים הרגשתי שעוד לא ראו הכל.
תקפו אותי שאלות כמו האם כישרון יכול להיעלם? כי לא הצלחתי לשחק כמו ששיחקתי בכיתה י' בבית צבי. תמיד שאפתי להגיע לאותה תחושה שחוויתי אז.
-שנה ראשונה בצה"ל מצאתי את הפסיכולוג שהיה לי בילדותי והתחלתי ללכת אליו למפגש,של אחת לשבוע. החלטתי שאני מרפה מהמשחק בזמן הצבא. מבין דברים לגבי עצמי ולומד להתמודד עם מה שקורה בבית. לאחר זמן מה, התחלתי לצאת עם בנות ומצאתי חברים לחיים בצבא. הרפתי מהמשחק ונתתי לעצמי להנות.
- אמצע שירותי הצבאי לראשונה אמרתי לעצמי שאני בתקופה הטובה ביותר בחיי, שאני אני עצמי, טבעי כל כך. החלטתי ללכת לסדנאות משחק למבוגרים בבית צבי ושם, שם ההצלחה האישית הייתה גדולה, יכלתי לראות את זה גם מבפנים וגם מבחוץ. כשהיא נגמרה כשתשעה חודשים לפני השחרור מהצבא נכנסתי לבאסה (לא רוצה להגיד דיכאון כי המערכת מזהה תחושה אובדנית, דבר שלא קיים אצלי ולא היה קיים אצלי מעולם ולא עבר במחשבתי). הסדנה נגמרה ועכשיו אני חוזר לאותה שגרה של צבא, של החוסר אחווה במשפחה. של המציאות הכואבת ולא נוחה. הלכתי להמון הצגות במהלך התקופה הזו כדי להתפתח וללמוד כאדם ושחקן לפני האודישנים שאלך אליהם לכשאשתחרר מהצבא. השתחררתי מהצבא והרגשתי אותה תחושה מוכרת ולא נוחה מהעבר. אני רוצה לשחק, ואני לא מצליח. משהו חוסם אותי. לא נהנה מחוויית הלמידה. הרגשתי כאילו זה נטל. כשבעצם זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם והדבר שהכי יגרום לי אושר כשאצליח לעשות אותו כמו שאני רוצה.
החלטתי שבעקבות הדברים שעברתי בבית אקח לי הפסקה ואסע לחו"ל לשנה וחצי לעבוד ולטייל. עבדתי 8 חודשים וטיילתי חודש וחזרתי לארץ. כרגע אני עם אותה תחושה של חוסר ההצלחה בלמידה ומתייחס לזה באופן כח כך כבד כאילו שזה החיים שלי, שבעצם זה החיים שלי.
אני חושב ביחד איתכם אולי הניתוק במשחק נובע מהניתוק במציאות, על מנת שאוכל להתמודד עם הרגש של הדמות עליי להתמודד עם הרגש של עצמי ושל מה שאני מתמודד איתו בבית?
אבקש את עצתכם ואיך אתם מבינים את המצב.

*למנהלי האתר: קפצה לי התראה שהמערכת זיהתה תוכן לא בריא (במילים עדינות), אני מדגיש שלא עוברות לי מחשבות כאלו או אחרות. אני כותב כאן ברצון לקבל מענה. אני מאוד אופטימי ויודע שהכל פתיר.
תודה להבנה ותודה לקוראים