לחיות לפי הרצונות שלי בלי לגרום לאחרים לדאגה מיותרת?

רווקה וגרה עם אמא שלי, חזרתי מטיול של 3 חודשים וחשבתי שאחזור וכבר אדע מה אני רוצה לעשות בחיים. אני מבולבלת, יש אנשים בגילי שמדברים על חיים בחו''ל במקום עבודה תובענית בארץ וכמה שאני אוהבת את הארץ, עבודה זה לא הצד החזק שלי, לא בטוחה אם אחזיק עבודה עד הפנסיה וזה לא נשמע לי כיף וחשוב לי לכייף לפני אמהות ובניית בית אבל השאלה אם אתבשל בקרוב ומתי. אני נוטה להאמין שעם הבחור הנכון יהיה את הכימיה המתאימה וזה פשוט ימריא משם.

בחו''ל הכרתי מישהו שלא ממש לטעמי אבל יום יום יחד חיבר בינינו ואנחנו סוג של זוג. מדבר איתי על עתיד, הגיע לארץ ודיבר איתי על להמשיך לטייל ולבנות חיים יחד. הוא לא יהודי אבל היום זה לא סיפור גדול. אני מספרת לאמא שלי מגיל קטן כמעט הכל. אנחנו קרובות אבל גם מתווכחות/ רבות הרבה עכשיו. היא עודדה אותי בהתחלה להתפשר על דברים ולנסות איתו אם הוא נראה לי. שיתפתי אותה בזה שאני לא סגורה עליו ודברים שאני לא אוהבת בו אבל מצד שני על יחס שחסר לי או נחמד לי. הוא לא נשמע כמו מישהו שיכול להבטיח לי חיים יציבים ותכניותיו לעתיד הם לטייל, אולי להקים איזה עסק בדרך. הדור שלנו חושב שזה מגניב וזורם אולי אבל הדור הקודם יודע שזה לא משהו יציב לטווח ארוך. וכנראה גם ששיתפתי קצת יותר מדי, באותה שיחה הזכרתי שהוא אמר שנטוס לאסיה שוב ונעבור בין מדינות ונטייל ונעבוד ושהוא ישלם על הטיסה וגם שיהיה לי לחזור ושאחזור מתי שארצה ככה שלא תהיה בעיה, כי הוא מעדיף לעשות את זה איתי כי רוצה להיות איתי עוד. בהתחלה חשבתי שלא ואז חשבתי שזו הזדמנות ואולי כמו שאמר לחזור אחרי חודש מקסימום וככה להרוויח עוד זמן טיול איפה שלא הספקתי ואז לחזור ולהתחיל את חיי. אמא שלי מתנגדת לזה והיום ראיתי שבכתה בכי של התייפחות ואמרתי לה מה קרה אני לא מתה, מה הלחץ. היא אמרה שזה דאגה של אם ושאני לא יודעת מי הבחור ושאני הולכת אחורה והיא מפחדת שאני אפול ושאני לא נשואה לו שידאג לי ואולי ידרוש משהו בתמורה, קיצר ממש נלחצה. אמרתי לה שאני אחזור הבייתה מקסימום ומה כבר יקרה.
אני חושבת על זה ונעצבת, כי לא רואה בזה משהו מסוכן וחושבת שהיא הגזימה בתגובה שלה וגם עצובה שהיא התחרפנה לי. לפני שדיברנו שמעתי אותה אומרת שאלוהים יעזור לה ושהיא לא תתאבד.
ממש מגזימה, זה ממש מבהיל. מה נסגר? דיברנו אחכ כמו שכבר הסברתי אבל אני נותרתי עם תחושה לא נעימה אולי אשמה, אולי עצב ופחד. ממש לא רציתי לגרום למצב כזה, אני יודעת שהיא הבנאדם היחיד שבאמת איכפת לו ממני וראיתי אותה במקום חלש. מה אני עושה עם זה? עד כדי כך הדאגתי אותה שהיא לא ידעה מה לעשות עם הרגש והתחילה להגיד שטויות? אני גם נורא רגישה אבל נראה לי שהיא רואה יותר מדי חדשות. מעציב ומבייש אותי לכתוב זאת. אבל בגדול אני מרגישה שאני צריכה לרצות. להכנס לשיגרה שמוכתבת לי. אני אכנס אליה אבל בקצב שלי, זה בחירות שלי. אני עוף מוזר כנראה וגם אם אין לי את הפריביליגיה שהייתה לי בגיל עשרים של זמן, אני רוצה להרגיש שבחרתי נכון.
יש לי הרבה לחץ מהמשפחה בעניין הזה וזה מקשה עליי כי ממש חשוב לי שדברים יהיו בקצב שלי.
הלחץ שלהם מכביד עליי. מה אני יכולה לעשות? אני מתקשה להחליט ולבצע ואין לי חשק גם לעשות, אם אומרים לי איך ומה לעשות הלאה בחיי. איך אני יכולה לחיות לפי הרצונות שלי ולא לגרום לאלו שמסביבי סבל או דאגה מיותרת? ולמה אני צריכה להרגיש מוזרה שהקצב שלי איטי?