היא גורמת לי לעומס נפשי, מתלבט אם להתקדם איתה הלאה או לעשות פרסה ולחתוך?

אני בקשר עם מישהי בגילי, והגענו לכיכר: אני מתלבט כבר ימים ארוכים האם להתקדם איתה קדימה או לעשות פרסה...ולחתוך.
התאהבתי בה בילדותי, מסוף היסודי בערך. לקח לי 5 שנים שלמות לשכנע אותה לצאת איתי. בסוף, זה הצליח. היינו שנה ביחד, היה קשר לא טוב, והיא זרקה אותי. לאחר שנה שוב חזרנו, היה נחמד, ואז היא שוב זרקה אותי. מאז הפרידה, היו לי שנתיים טובות מאד, עם חברים, צבא, ונהניתי מאד. לאחר שנה, היא ניסתה לשכנע אותי לחזור, ולא רציתי, כי היה לי טוב באמת בלעדיה. בסוף היא שכנעה אותי שנחזור – עשינו קאמבאק.
ואז התחילה תקופה מורכבת, של שנתיים, שממשיכה למעשה עד היום: המון רגעי אושר, אהבה, נתינה, סקס, וכיף, ומצד שני: קושי, תסכול, וחוסר יכולת להכיל את ה"שריטות" שלה (היא די מצליחה להכיל את שלי). לעיתים אני מרגיש שאני קורס תחת הבעיות והקשיים שיש לה בחיים. פעם אני שואל את עצמי למה אני אוהב אותה, ופעם אני חולם שאנחנו מתחתנים וחיים לנצח ביחד. לרוב, הקשר הוא אחלה, אבל פעם בחודשיים – שלוש, אני מרגיש שנמאס לי ממנה ושאני רוצה להיפרד. ואז אנחנו משלימים, ממשיכים, ואז שוב נפילה...זה בא בגלים. מדלגים בין האושר והסבל.

המשפחה שלי אומרת שאנחנו לא מתאימים, שהיא עושה לי לא טוב. שאני לא אני. כך גם אומר חברי הטוב ביותר. הלכתי ליועצת זוגית שאמרה לי שהעץ של הקשר שלנו גדל עקום, שהטוב בקשר לא משתווה לרע שבו, שאני צעיר, ועליי להתקדם ולמצוא מישהי שטובה יותר בשבילי. ואני באמת מרגיש שהם די צודקים. אבל...
היא בחורה כל כך טובה! מוכשרת מהממת, עשירה. אוהב את הסקס שלנו. דווקא היא תוכל לעזור לי מאד בכל תחומי החיים שאני שואף אליהם, בזכות הכישרון הייחודי שלה. יש לי אותה: בחורה מצליחה, מדהימה, חכמה, אהובה, מתוקה – באמת משהו של פעם בחיים!!! היא רוצה אותי! אז למה לא להתקדם איתה?

כי אני מבולבל. היא גורמת לי לעומס נפשי. אני לא מצליח להתרומם. אני...לא מאושר. לא מאושר!!!!! משהו...משהו אומר לי שזה לא זה. אבל מצד שני – יש המון רגעי אושר!!! אולי זה השגרה השוחקת? אולי הגענו למצב שאם אנחנו לא מתקדמים אנחנו נסוגים? אבל אולי בעצם אני רוצה להישאר איתה רק בגלל הסקס והקושי להיפרד מהחלום של אהבת נעוריי והפחד לוותר על העבר הכיפי, ועל החלומות שלי ושלה על העתיד: הטיולים לחו"ל, להקים משפחה...אולי יש סיכוי שאני חי באשליה שאני אמצא מישהי "טובה יותר בשבילי" בחוץ? אולי יש לי אישה טובה ביד, ועליי רק להשקיע יותר, לדבר איתה שוב על הכול, לנסות שוב לתקן את הבעיות, ולנסות לחיות עם מי שהיא? הרי יש זוגות שהצליחו לשקם את זוגיותם כשהם היו במצבים גרועים הרבה יותר...
אבל האמת היא שהחיים בלעדיה קצת קורצים לי כמו מאז הפרידה הקודמת, שהיה לי כ"כ טוב לבד...מפחד להתעורר עוד שלוש שנים, בודד, מתסוכל, כשמישהו אחר "תופר" אותה, ולומר לעצמי: איך היית כל כך אידיוט ואיבדת את הזהב שהיה לך ביד?

מה לעשות?!? להיפרד ואז אולי להפסיד את האהבה של חיי (באמת אין כמוה), אבל עם תקווה לבנות את עצמי בלעדיה ולמצוא מישהי שאולי יותר מתאימה?? או להישאר ולנסות לבנות להילחם על הזוגיות שלנו למרות הכול?!