שמתי לב לדפוס שחוזר על עצמו במהלך החיים שלי:
אנשים פונים אלי רק כשהם צריכים ממני משהו, את העזרה או הכישורים שלי.
ברגע בו אני לא נחוצה יותר אנשים שוכחים מקיומי.
אף פעם לא היו לי חברים באמת. אנשים לא הזמינו אותי לבלות איתם אחרי בית הספר או אחרי חוגים שהלכתי אליהם. בנות ששירתתי איתן וחשבתי שהן חברות שלי שכחו קליל מקיומי שבוע אחרי השחרור. הן לא שואלות לשלומי, לא מרימות טלפון וכשאני עושה את זה הן תמיד עסוקות מידי כדי לדבר או מסננות את ההודעות שלי ואז מתנצלות יומיים אחרי.
זה נורא מצער, במיוחד אחרי שהשקעתי כל כך ברבה בחברויות האלה.
אני כן חושבת שאני בחורה מעיניינת, אינטליגנטית ויצירתית. כשאנשים זקוקים שאעזור להם אני עוזרת בשמחה ולא מצפה שהם "יחזירו לי" אבל ברגע שאני לא נחוצה יותר אנשים שוכחים ממני קליל.
אני מרגישה כמו כלי, כמו חפץ. לא כמו בן אדם בעל ערך. אני לא מבינה מה הבעיה ולמה אנשים לא רוצים בחברתי.
האם רק אני מרגישה ככה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות