רוצה לעסוק במשהו שאני מתחבר אליו ומספק אותי. איך למצוא כיוון בחיים?

שלום חברים ותודה על הזמן שלכם:)

אני אנסה להסביר בצורה המדויקת והמפורטת ביותר מה עובר עלי ואשמח לעצות ממי שחווה או חווה ועבר את מה שאני מרגיש.

אז אני בן 27 ואני חש תקיעות, בלבול ותסכול.. אני מצד אחד רוצה לעסוק במשהו שאני מתחבר אליו ומספק אותי ומצד שני מחפש את הביטחון והמשכורת היציבה. אני לא יודע איך זה אצל אחרים שיש להם על מי להישען במקרה שלא מרוויחים מספיק כסף, אבל אני באופן אישי גדלתי בבית שלא היה הרבה כסף. בגיל 25 עזבתי את הבית של ההורים והתחלתי לחיות בזכות עצמי. עבדתי בעבודה משעממת שאני שונא. אבל ידעתי שאם אני לא אעבוד לא יהיה מי שיממן אותי. תמיד אני חושב שאני רוצה לתת לילדים שלי יותר ממה שאני קיבלתי. שלא תבינו, זה לא שהייתי עני אבל המצב ברוב הזמן לא היה טוב כלכלית. יש לי הרבה דברים שאני אוהב לעשות: אני אוהב לעזור לאנשים, לתת ערך לאנשים, לעסוק בספורט כמו גלישת גלים, גלישת סנובורד, ריצות, חדר כושר, אני אוהב טיולים בארץ ובעולם, אני אוהב מרחבים פתוחים, מאוהב בים, אוהב מאוד לשמוע מוזיקה, אוהב את הטבע, אוהב לבשל, לצלם.. בעיקר העולם הצבעוני והיצירתיות עושה לי טוב. שכשהייתי קטן הייתי מצייר הרבה.. בחטיבת הביניים הציונים שלי לא היו טובים ומשם עברתי לבית ספר מקצועי, למדתי שם את התחום הטכני ובעצם זה הרגע שבו אני זוכר שכל מה שהחדירו לי בראש זה שאני טכני. אחרי הצבא כשהחלטתי להתחיל ללמוד ובגלל שלא היתה לי תעודת בגרות מלאה עשיתי מכינה להנדסאים, התחלתי ללמוד איך לא? הנדסאי מכונות (פרקטיקה, עבודה בטוחה, תעודה שיש מה לעשות איתה) הכל נכון. אבל לא מצליח להרגיש חיבור לזה. אחרי חודשיים בלימודים עזבתי אותם. ואחרי שעזבתי חשבתי שויתרתי מהר מדי, התחלתי לספר לעצמי שהיה לי הרבה לחץ (כי זה היה לימודי בוקר והייתי צריך לשלב כמה משמרות ערב באמצ"ש) ושאולי זה באמת לא מעניין אותי? בנתיים עברו שנתיים שבהם עבדתי במפעל וסבלתי כל יום שם, העיקר להחזיק את הדירה וכל המסביב ולא לחזור הביתה. תוך כדי העבודה במשרה מלאה החלטתי להתחיל ללמוד שוב, הפעם לימודי ערב, ושוב, הנדסאי מכונות. עברתי כבר שנה בלימודים בהצלחה. אבל אני נוכח להבין שאני לא מתחבר לזה, פשוט בשלב הזה חבל לי לוותר, כי אין לי שום תוכנת מגירה אם משהו ישתבש וחשבתי שטוב שתיהיה לי תעודה. בנתיים אני ממשיך בשיגרה הזאת עם עבודה שלא גורמת לי סיפוק, לא מעניינת אותי, לימודים שלא מעניינים אותי, ולצערי זה פוגע בי בפן האישי. זה מכניס אותי לסוג של תסכול עצב וכבדות שמונעים ממני גם להכיר בחורה, יש חודשים שבא לי יותר ויש חודשים שבא לי פחות. זה לא שאני לא יוצא עם בחורות, פשוט הקשר לא נמשך הרבה זמן. הקשר האחרון המשמעותי שהייתי בו היה לפני 7 שנים ומאז זה קשרים קצרים בעיקר. זה חסר לי לא אשקר, אני משתדל להיראות תמיד במיטבי ולטפח את עצמי, ומבלי להשתחצן אני גם נראה טוב, פשוט כבר איבדתי את מי שהייתי פעם, איבדתי את האמונה העצמית, את ההתלהבות, וזה מוקרן החוצה.

אז זהו חברים זה בגדול הסיפור, הייתי מאוד רוצה לשנות את המציאות אבל אני לא כל כך מצליח בכוחות עצמי. בסיטואציה כזאת כשאתה הולך נגד הלב שלך כניראה קשה לשמור על אמונה ומוטיבציה. לצערי אני לא יודע בדיוק במה אני רוצה לעסוק....
אני שוב מודה לכם על הזמן ואשמח לעצות מועילות כדי למצוא שוב את הדרך להאמין בעצמי, להעלים מעלי את הפחד הזה של הצורך בשליטה וביטחון.