לא מצליחה למצוא את עצמי, שום דבר לא תופס אותי, לא מלהיב אותי

היי,
כבר תקופה ארוכה שאני לא מצליחה למצוא את עצמי בשום דבר שאני עושה. שום דבר לא תופס אותי, לא מלהיב אותי, לא נותן לי סיבה לקום בבוקר.
אני חיילת בתפקיד טוב אבל בבסיס פתוח, אני קמה כל בוקר לאותה השגרה. החבר׳ה מהצבא ממש חביבים ובאמת כיף לי איתם בתוך הבסיס אבל מחוצה לו הקשר פשוט לא מתקיים.
אני לא מצליחה לגבש לעצמי חבורה של אנשים קרובים, יש לי שתיים-שלוש חברות קרובות שנשארו מהתיכון אבל עם כל השאר לא שמרתי על קשר. אני מרגישה תקועה ושכל יום שעובר הוא פשוט בזבוז.
אני מפחדת להתבגר ולעבור את כל התקופה הזו ולקלוט שפספסתי את הזמנים הכי יפים בחיים שלי בחיפוש אחר משהו שאני לא מצליחה למצוא. מפחדת להתעורר עוד שנתיים-שלוש ולגלות שאין לי כלום בחיים.
אני מסתכלת על האנשים שסביבי, החבר׳ה מהבסיס, החברות מהבית, האנשים שנשארתי איתם בקשר פה ושם, ואני רוצה להיות כל אחד מהם, כל מי שהוא לא אני. וכל מי שמסביבי מרגיש לי כל כך שלם יותר ומוצלח יותר וחזק יותר ולמרות שאני יודעת שבכל גדול מהמקרים זה לא נכון קשה לי שלא לתת לקנאה להשתלט עלי.
אני מרגישה רע כשאני לא יוצאת בסופשים, וכשאני נזכרת שאין לי עם מי אני עוד יותר משתגעת, הגעתי למצב שאני מעדיפה לסגור שבתות בבסיס כדי לא להגיע למצב הזה.
אין לי את ה״חבורה״ הזו של האנשים שהולכים איתי כל החיים, אלה שאני קרובה לכל אחד מהם ונמצאים שם עבורי, ורוב החברים שלי הם בעיקר אנשים שבאים והולכים מהחיים שלי כל הזמן ככה שקשה לי ליצור איתם קשר כנה ואמיתי.
אני מבטיחה לעצמי שאעשה שינוי ואתחיל להכיר חברים חדשים אבל אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל,
גם כשאני כן מכירה זה לרוב בעיקר בנים וזה נגמר בד״כ בזה שהם מתחילים איתי וכשאני מסרבת הקשר ניתק.
אני לא מצליחה למצוא את הייעוד שלי בחיים. אני יודעת שאני צעירה עדיין וכ׳ו אבל קשה לי לקום בבוקר בלי שום מטרה, בלי שום דבר לחכות לו, בלי שום דבר להתאמץ עבורו. ברמה הפרקטית לעבור תפקיד/בסיס זה לא אופציה בשבילי (אני גם לא כל כך רוצה) ושעות העבודה שלי לא מאפשרות לי להיכנס למסגרת נוספת אחרי שעות הצבא.
מחפשת משהו לשקוע בו, משהו שייתן לי משמעות, משהו שיוביל אותי לכיוון חדש בחיים. אני לא יודעת מאיפה להתחיל וכבר התחלתי להתייאש מלמצוא...