אני פשוט לוזר... מרגיש שאני מאבד את עצמי, איך להתקדם?

מעולם לא הייתי טוב בשום דבר שעשיתי. בין אם זה לימודים, ספורט(למרות שהייתי חולה כדורגל כשהייתי קטן)או אפילו משחקי המחשב ששימשו לי בתור מוצא מהמציאות בשש שנים האחרונות...
אין שום דבר שאני טוב בו.
בנוסף לכך, אני נמוך(1.67)ורזה מאוד. כל הזמן שאני באינטרקצייה כלשהי עם זרים(נהג מונית, אוטובוס, ראיון עבודה)אני תמיד מקבל יחס של ילד קטן עם מילים כמו "חמוד" וחרא כזה. כשאני אומר את הגיל שלי כולם מופתעים באופן קבוע וכשהם מנחשים זה אף פעם לא נגמר בטוב...אני יודע שזה לא בכוונה, אני יודע שלא מחפשים לפגוע בלי סתם ככה, אבל זה נאמר כי זו המציאות. זה שובר לי את הביטחון העצמי כל פעם מחדש(לא שנשאר מה לשבור כבר). אני כרגע הולך למכון לנסות לשנות את זה אבל זה קשה. גם קשה לי להתמיד כי אני מרגיש כאילו יש עליי מבטים הרבה מהזמן, זה די מביך להתקשות עם משקלים שילדים שקטנים ממני באיזה 3 שנים עושים בקלות. זה מביך שהרבה שם קטנים ממני בכמה שנים, אבל אני נראה אפילו קטן יותר. אני מרגיש עלוב.

מה שאוכל אותי עוד יותר זו עצם העובדה שזה מקשה עליי למצוא עבודה. אני יצאתי מהצבא בכוונה לעבוד ולחסוך כסף, אבל זה קשה לי. הביטחון העצמי מקשה עליי ובפעם הראשונה שאזרתי אומץ והלכתי ליום ניסיון הייתה לי חוויה לא נעימה בדיוק בגלל זה וזה פשוט דחף אותי להסתגר בבית. לרצות שכמעט ולא לצאת. במכון לפחות אני מכיר כמה אנשים פה ושם, המדריך מכיר אותי ודואג לי, אבל גם אז זה קשה. אני גם סובל מחרדה חברתית כזו, במיוחד מפחד מאינטרקציה עם נשים כי אף פעם לא באמת הייתה לי מישהי בחיים, אפילו לא בתור ידידה...כשיש קהל קשה לי להתמודד עם זה. אם זה גברים אז פחות...אבל עם נשים זה קצת יותר מפחיד אותי.

אני גם נכנס לסוג של מערבולת של דיכאון, החלומות הלא ריאלים בעליל שלי(רוצה לעבוד בהוליווד בתעשיית הסרטים, זה החלום הכי גדול שלי)מפריעים לי להתקדם כי אני כל הזמן חושב על זה שגם אם אני אצליח להתגבר על המחסום הנפשי שלי אני אמצא את עצמי מיואש בעבודה שוחקת בלי שום כוח לעשות שום דבר וחוסר ידע במה לעשות ואיך להתקדם הלאה. אני מפחד שאני אתקע במעגל כזה.

ההורים שלי גרושים ותודה לאל לאימא שלי יש חבר שעוזר לנו ואבא שלי גם דואג לי ולאחותי כשאנחנו צריכים משהו. ההורים שלי משבחים אותי על הדברים הכי קטנים וזה מביך, אני מרגיש כמו ילד קטן ומפגר...
אנחנו חיים בשכונה לא בדיוק קלה. לא שכונת מצוקה עצבנית כלשהי, אבל שכונה עם מוניטין די גרוע ועם אנשים די בעייתים, מה שגם פוגע בי כששואלים אותי מאיפה אני(זה כבר דפק לי ריאיון אחד, חטפתי פרצוף עקום רצח מהמראיין בשנייה שאמרתי לו מאיפה אני). אני לא דומה לאף אחד מהערסים האלו בשכונה המגעילה הזו, אני רוצה לעוף מפה ומהבית המתפורר הזה.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את המשפחה שלי יותר מכל דבר בעולם ואני אסיר תודה להורים שלי וכל מה שהם עשו בשבילי, אבל אני לא יכול שלא להרגיש כמו אכזבה, כמו אפס שלא יצא ממנו כלום. בזמן שכולם מתקדמים אני תקוע במקום ואני לא יודע מה לעשות. פסיכולוגית לא עזרה בכלל, תרופות קלות לא עזרו(ממש לא הולך להתחיל לקחת נוגדי דיכאון וגם בספק שיתנו לי).
כמובן שאף בחורה לא תרצה לצאת איתי, כי בנוסף לזה שאני חסר ביטחון, כישורים, הישגים ונראה יותר כמו ילד מאשר גבר.
הדבר היחיד שטוב בי מדי פעם זה ההומור, גם אז, הוא לא לכל אחד ואמנם יש לי את הרגעים שלי אבל אני לא כזה מצחיק ולרוב אני פשוט רק מצחיק בקרב חברים קרובים(הם חיים בכל מיני אזורים רחוקים ממני ומשרתים בצבא, ככה שלהיפגש איתם זה לא אופציה רוב הזמן).

אני מרגיש שאני מתחיל לאבד את עצמי, פשוט לוותר על לנסות לעשות משהו בחיים האלו. שום דבר לא הצליח לי עד היום, גם קורס שלקחתי בשיווק לא הוביל אותי לשום מקום, וויתרתי על הצעת עבודה עם תנאים טובים כי פשוט קשה לי, אני פשוט מפחד מהעולם, מהתגובה של אנשים(שוב- היה לי ניסיון לא נעים), אני פשוט הרגשתי כמו THE ODD ONE OUT במקומות עבודה שהתראיינתי בהם.

אני לא יודע לאיפה להתקדם מפה...אני מרגיש אבוד.