אני מרגישה שהעולם קורס תחת רגליי, אני פשוט לא מסוגלת להסביר הכל כי יש יותר מדי

שלום, אשמח אם תתעלמו מהגיל שלי, אני חייבת תשובות רציניות ובלי בדיחות רדודות.
אני אתחיל מסליחה, על זה שזה עומד להיות "פוסט" ארוך מאוד.. אבל אני חייבת את העזרה הזאת כי המצב הנפשי שלי הולך ומתדרדר.

יש לי בעיה כלשהי, אני לא יודעת מה היא. אין לי בעיית שיכחה או משהו.
כשאני מתחילה להסביר למישהו את כל מה שעובר עלי, מרוב שיש כל כך הרבה דברים אני שוכחת מחלקם ויוצא שאני מחסירה הרבה פרטים ויוצאת בכיינית.
מצד שני אני מרגישה לא בסדר לשאת עלי פתק עם כל המיליון סיבות אחרת זה סתם ישמע כמו מכתב הצומי שלי שתיכננתי בבית.
יוצא שכשאני מתחילה לבכות, לא משנה ממה.. אפילו סתם ככה כשהעומס תוקף אותי בערב לפני השינה, ואני מדברת עם מישהו, אני יוצאת ממש דרמטית בגלל המצב שלי ולפעמים יום אחרי אני מתחרטת על שאמרתי את זה בכלל כי חלק מהדברים שם משתנים בנקודת מבט שלי. אני לא יודעת אם אני אתחרט בכלל על השאלה הזאת..


אתחיל מזה שמאז *ומתמיד* עברתי בריונות. בכל מקום.
בשכונה, בבית ספר, והייתי מוכת בבית על הדברים הכי קטנים.. אפילו כשלא רציתי ללכת לבית ספר בגלל שהייתי חוטפת שם מכות מהילדים.
אני אסביר את עצמי, להורים שלי לא היה.. אכפת כל כך. העיקר להיפטר מהבעיות ולהמשיך הלאה.
הם ידעו שהרביצו לי בשכונה ילדים שהיו גדולים ממני ב5-7 שנים (הייתי כיתה ב) ושברו לי דברים, והם ידעו מה עבר עלי בבית ספר.. וכל מה שהיה להם להגיד לי זה "אל תצאי החוצה" או "תפסיקי להתנהג חRא אל ילדים אחרים והם יפסיקו להתנהג אלייך ככה" (מה שממש לא נכון וכל הכיתה תמיד העלילה עלי שטויות למורה ובגלל זה הייתי בסופו של דבר חוטפת ממנה הערות והייתי נשארת כל הפסקה ב"חדר עונש"). לא היו לי חברים.
בכיתה ד עברתי דירה ובית ספר, התחלה חדשה.
גם שם לא היה משהו, הייתה ילדה מסויימת שתמיד הציקה לי ולחברה שלי וזה היה סיפור מתוסבך.. אבל ברור שזה לא היה נורא כמו בשנים הקודמות ואני יכולה להגיד שכיתות ד-ו היו כמה מהשנים הכי טובות שלי בבית ספר.
בכיתה ז אהבתי ילד כלשהו, והוא החליט לעשות ממני צחוק בכל השכבה, סיפר לכולם שאהבתי אותו וסיפר שאותם ילדים שהרביצו לי גם ניסו מתישהו לחטוף אותי (משהו שסיפרתי לו וזה נכון וביקשתי שלא יגיד כלום לאף אחד).
אחר כך עברתי עיר , ושוב התחלה חדשה..
כיתה ח, אהבתי ילד כלשהו, היינו ביחד לחודשיים ו"חברה" שהייתה לי החליטה לעבוד עליו עם חברה אחרת שלה בניסיון להוכיח לי שהוא ילד Zבלה וחברה שלה אמרה לו שהיא אוהבת אותו והוא החזיר לה שגם הוא אותה, החלטתי להפרד ממנו (בנוסף לזה הוא גם התייחס אלי נורא) ומאז עברתי בריונות קשה ממנו שעד עכשיו השאירה אותי עם כל מיני חרדות. הוא השפיל אותי מול כולם, דחף עלי שולחן חזק, גרם לידידה שלו לדפוק לי חלון ממ"ד חזק בראש באמצע שיעור מול המורה שלי, הרחיק ממני חברות בכוח (משך אותן ממני מהיד בכוח), שיקר עם חברים שלו שעשיתי לו ככה וככה וככה.. ועוד הרבה דברים אחרים. עד שפלטתי בטעות בשיחה עם היועצת שלי שיש לי מחשבות אובדניות בגללו.. שנשארתי לחלוטין לבד ושאין שם אף אחד בשבילי.. במקום לטפל בו, היא שלחה אותי לפסיכולוג ולו נתנה להמשיך ברצונותיו. הגשתי נגדו תלונה במשטרה, ומעבר לשיחה איתו ועם ההורים שלו לא קרה כלום. הוא המשיך.
עד ש.. בכיתה ט הוא עבר בית ספר והתחלתי לראות את האור בקצה המנהרה, אבל.. לא לגמרי. הייתה לי חרדה חברתית ועדיין יש לי, יש לי התקפי לחץ, הפחד מלהנטש ליותר מדי זמן ("להנטש".. לא.. פשוט לא לראות בן אדם שחשוב לי ליותר מכמה שעות.), אני לא מסוגלת לדבר מול יותר מ3 אנשים וזה עוד יותר מקשה עלי בגלל החינוך בבית ספר שדורש את זה שאפתח את הפה שלי מול כולם, קשה לי ליצור שיחות עם אנשים חדשים ובכללי אנשים, אני לא מסוגלת לאכול מול *אף אחד* ויש לי התקפי דיכאון לפעמים כשאני סוחבת על עצמי יותר מדי. כמובן לא הייתי 100 כשרק הגעתי לעיר, עברתי מספיק בשביל שיהיו לי התקפי דיכאון גם לפני אבל זה פשוט היה השיא. ועכשיו כשאני מסתכלת אחורה.. אולי עדיין קשה לי, אבל אני הרבה יותר חזקה.
אבא שלי האמין ועדיין מאמין בדרך חינוך של מכות למרות שכבר מזמן הפסיק עם האלימות כי אני גדולה מדי.. או לא יודעת למה אבל זה לא משנה.. אולי בגלל שתמיד כשהוא היה רק מתקרב אלי ישר הייתי שמה ידיים מעל הראש ומתקפלת בפחד.. כבר מתוך אינסטינקט.
בכיתה ט הכרתי טוב יותר ילד אחד שהכרתי מכיתה אחרת שנה לפני כן, בעיקר כי חבר שלו עבר אלי לכיתה (עירבבו כיתות) וישב לידי, דיברנו הרבה ועכשיו אנחנו עוד מעט שנה ביחד. הוא גרם לי להרגיש כל כך הרבה יותר טוב עם עצמי, עלה לי ביטחון.. כן.. אני מרגישה טיפה יותר שלמה עם עצמי, יצאתי מדיכאון בזכותו, המחשבות האובדניות הפסיקו והפכתי לבן אדם יותר.. פתוח (?).
כן, עדיין יש לי חרדה חברתית, אבל הוא תומך בי בהכל ומעודד אותי להשתתף יותר בשיעורים, מה שממש עוזר לי ויותר קל לי לדבר עכשיו מול אנשים.

ההורים שלי לא אחראיים, לא משנה מה עובר עלי ומה עם הבריאות שלי, הם ישכחו לרשום אותי לרופא שטחנתי להם את הראש שירשמו אותי אליו כבר חודשיים.
אני טיפה לחוצה בנוגע לשמיעה שלי.. יש לי שמיעה מעולה, אני שומעת טונים שקשה לחלק לשמוע, אבל קורה שאני פשוט מפסיקה לשמוע באחת האוזניים ושומעת צליל ארוך ומציק לכמה שניות וזה עובר (כמו הצליל שיש בטלוויזיות ישנות).
יש לי דלקת בעצם בשתי הרגליים וזה מונע ממני לרוץ ליותר מדי זמן ויש לי בעיה כלשהי בברך שהעצם לא צמודה מספיק לרגל וזה מתחיל לכאוב כשאני רצה יותר מדי. אני צריכה משקפיים.. ומעבר לזה אני בריאה.
אבל תמיד כשיש משהו, ההורים שלי שוכחים ממנו ואז מאשימים אותי שלא הזכרתי להם.
אני מנסה להראות להם שאני אוהבת אותם, כשהם לא בבית כל היום אני משתדלת לנקות את כל הבית והם שמים לב אבל לא אומרים כלום.
בכיתי לאבא שלי שאני לא מרגישה שהוא אוהב אותי והוא אמר שברור שהוא אוהב אותי אבל זה פחות התפקיד שלו בתור אבא להראות את זה.. אבל מי אם לא אתה? אמא שלי חוזרת כל יום ב10 בלילה הביתה מהעבודה וגם אז אף פעם לא פונה אלי ובסוף אומרת לי שאני אשמה.
אני פשוט מרגישה.. כאילו לא אוהבים אותי כאן.. הוא יכול להגיד כמה שבא לו שהוא אוהב אותי, אבל עד שהוא לא יתחיל להראות את זה יהיה לי קשה להאמין.. (לפרוטוקול רוב הדברים שיש לי הם מסבתות שלי).

וגם נכנסתי עכשיו ל"מסגרת צבאית" אעלק בתיכון, וזה טיפה מקשה עלי ללכת עם המדים בגלל החוסר ביטחון שלי. אני מפחדת כל כך ממה שהשנה תביא איתה.. מכל הלחץ שיפול עלי בגלל שהצלחתי בנס להגיע ל4 יחידות מתמטיקה אחרי שנלחמתי על זה שעות.
וגם יש לי המון שוביניסטים בכיתה וזה טיפה מוריד לי מהביטחון של עצמי כשהם מתחילים עם כל ההערות של "נשים במטבח" או "גברים טובים יותר", בעיקר כי אנחנו 25 ילדים בכיתה ורק 5 בנות.

אני מרגישה שכל הזמן מזלזלים מסביבי בחוכמה שלי בגלל הגיל שלי, וזה פוגע בביטחון העצמי, כי למרות שתמיד אומרים לי שאני ממש בוגרת, יש את אלה שישר אומרים לי "מה את מבינה".

אני עדיין בודדה, וחבר שלי מנסה לעזור וקורא לי להסתובב עם חברים שלו (אחת מהם זאת חברה שלי שהייתה איתו בכיתה - בכיתה ח והכרתי אותה בפוקס), אחד מהם זה גם חבר שהיה איתו בכיתה ח ואני מכירה אותו כבר, והשלישי זה החבר שאמרתי שישב לידי. אני מכירה את שלושתם. ועדיין מרגישה לא בנוח לצאת איתם.. למרות שהם תמיד קוראים לי.. אני מרגישה כאילו הם לא באמת רוצים בחברתי שם וקוראים לי רק בגלל חבר שלי. זאת הרגשה בלתי מוסברת.. משהו נורא שאוכל אותי מבפנים.. הפחד הזה שמה יחשבו עלי והאם אני סתם נדחפת שלא מוסיפה. כי אני גם ככה תמיד יושבת בשתיקה.

הציפיות האלה ממני בבית ספר לדעת לדבר מול אנשים ולהשתתף בפעילויות חברתיות בכיתה, לצאת לטיולים וכולי.. זה פשוט קשה לי.. אני לא יכולה.. אני תמיד קרובה לברוח מהכיתה בבכי. ולמורים קשה לרחם עלי ולעשות לי "הנחות" כי אחרי הכל אני צריכה את זה לציון.

או.. הינה.. תראו מה זה.. כבר עכשיו שכחתי חלק מהסיבות.. זה פשוט מתסכל.

בכל מקרה, אחרי כל זה, ועוד סיבות אחרות, אני מרגישה כאילו המחשבות שוב חוזרות.. אבל אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מתכוונת לעשות לעצמי כלום, אני חזקה מספיק לחיות בידיעה שאלה תקופות שעוברות ושיש לי את האופציה לנסות לצאת מהמצב שלי. אבל אני מנסה וזה לא מצליח.. ואני מרגישה שאני צריכה את התמיכה הנפשית יותר מהכל בעיקר עכשיו.
אני מרגישה כאילו אני עושה רק רע לחבר שלי כשאני אומרת לו שזה מה שעובר עלי והוא צריך לחיות בידיעה שאין לו הרבה מה לעשות חוץ מלהיות שם בשבילי.

אני לא הכי בעד פסיכולוג, לא משנה כמה מקצועי הוא.
לכולם שם יש את אותם הפתרונות "תתמודדי עם זה פנים אל פנים, תכניסי את עצמך יותר למצבים שבהם את מפחדת לדבר מול אנשים וזה יעבור לך", וחוץ מזה אני לא רוצה לשפוך את הלב שלי לבן אדם שעושה את זה ומרוויח כסף מזה ולא באמת אכפת לו ממני.. אני צריכה לדבר עם אנשים שאוהבים אותי ושאכפת להם, אבל אין הרבה כאלה, ומה לעשות שלא לכולם יש מה להציע לי ואיך לעזור..
אבל אני מתה לצאת מהמצב שלי וכבר המון זמן ואני לא מצליחה..
הסכמתי ללכת לפסיכולוג ואפילו ביקשתי מההורים שלי לבדוק פסיכולוגים.. שאנסה לפחות.. אבל הם לא בדקו עדיין.
הייתה לי שיחה עם עובדת סוציאלית שגם אמרה להם לרשום אותי והם לא עשו את זה עדיין.

אני מרגישה כבר כאילו כלום לא עוזר.. כאילו עכשיו תקופה ממש קשה בשבילי שבה פתאום כל הבעיות החליטו להתאסף למסיבה בראש שלי. ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום.

אשמח לשמוע אם יש לכם מה להציע..
תודה שקראתם את זה עד עכשיו.