זה יותר פריקה מאשר ציפייה לתגובות..
בבית ספר הרגשתי חי, בצבא הרגשתי חי כי תמיד לא משנה מה אתה ליד אנשים שבאותו מצב כמו שלך יש לך סביבה תומכת יש אנשים.
מאז שהשתחררתי מהצבא הייתי אולי חודש מה שנקרא אזרח ונכנסתי ישר למסגרת של עבודה באחד מגופי הממשלה... אני אוהב תעבודה וזה מה שאני רוצה לעשות ולא שום דבר אחר.
העניין הוא שאין לי חיים. כשאני לא עובד אני או ישן או מתאמן ואני מתאמן כשיש זמן, לרוב אין זמן גם לזה אז אני רק מכין אוכל וישן. ואני ממש לא ישן הרבה.
העבודה בלילות בסופשים זה לא עבודה סטנדרטית, אני מרוצה מהעבודה ואני חלילה לא מתבכיין אבל זה בא על חשבון חיי חברה.
פשוט אין לי חיי חברה יותר כבר מעל שנה, לרוב החברים יש בנות זוג, לי אין כי אני לא יכול לאפשר לעצמי בגלל העבודה כשניסיתי לצאת עם נשים הן חתכו די מהר בטענה שאני לא מפנה להן זמן ואני באמת לא כי אין לי זמן.. סופשים אני תמיד עובד אז אני לא רואה תחברים גם. הפעמים היחידות שאני רואה תחברים זה באירועי ימולדת וכו' כשאני לוקח חופש. בבית אני לבד לגמרי אני גר בדירת חדר שכורה ולא בקשר עם המשפחה.
בקיצור את העבודה אני אוהב אבל הבדידות קשה לי מאוד... אני מתגעגע לצבא לבית ספר שתמיד הייתי מוקף בחברים. באזרחות יש לי חברים אבל פשוט אין לי זמן לזה כי כמו שאמרתי שכשאני לא עובד אני ישן ואני לא מצליח למצוא בת זוג שתסכים להיות עם אחד כזה.. ומן הסתם שאסור לי לספר במה אני עובד מטעמי בטחון מידע.
בקיצור אני משתגע מהבדידות קשה לי ככה... האנשים היחידות שאני רואה שאני באנטרקצייה איתם זה עמיתים לעבודה שהיחסים בינינו זה רק עבודה וזהו לא כמו בצבא שהם חברים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות