האם אני עושה נכון בזה שאני נשארת איתו, למרות שזאת אולי התפשרות?

היי לכולם,
אני וחבר שלי כבר 5 שנים יחד, שנינו בני 28. הוא האהבה הראשונה והיחידה שהייתה לי. מעולם לא התאהבתי לפניו.
התחלנו לצאת כשהיינו סטודנטים, הייתי אז מאוד צעירה גם בגיל וגם בנפש, הערצתי אותו וראיתי בו מודל לחיקוי - הוא גר במעונות והיה נראה לי מאוד עצמאי ובוגר בעוד שאני גרתי עם ההורים והייתי די תלותית. שנינו למדנו תחום מבוקש בהייטק והרגשתי ברת מזל להיות עם מישהו גם חכם וגם חתיך.
מאז השנים עברו, התבגרתי ופיתחתי חוזקות ואני מרגישה עצמאית והרבה יותר בוגרת.
אני כבר לא רואה אותו באותו אופן ולעיתים אפילו להיפך, אני מרגישה שאני יותר בוגרת, שאני זו שמובילה אותנו, שמחזקת אותו במשברים, זו שיש לה מוטיבציה ללמוד עוד ולהתפתח בחיים, זו שחושבת ומתכננת.
יש לי מחשבות ותכנונים לעשות תואר שני, או רעיונות בראש לצאת לעצמאות כלכלית, והוא אדם יותר "שגרתי" של ללכת לעבודה כל יום ולא ראש גדול במובן של השקעות ורעיונות, או שאיפות בכללי, וזה מוריד לי ממנו.
מבחינתו ללכת לעבודה ולהתמקצע בתחום שהוא למד וזה מספיק.
בשנה האחרונה עברנו לגור יחד בפעם הראשונה, ומאוד טוב לי לגור איתו.
הוא מקסים, טוב לב, חבר הכי טוב והכי קרוב אליי. אני אוהבת אותו בכל ליבי ורק המחשבה על לפגוע בו מכווצת אותי.
אבל עדיין משהו בי מעורער.
מדי פעם יש לי מחשבות על חוסר שביעות רצון בקשר שממש גורמות לי לדכדוך בגלל השוואות שהראש שלי נוהג לעשות. המחשבות האלה באות והולכות אחרי שאני מרגיעה את עצמי שלחבר שלי יש הרבה דברים טובים אחרים.
אבל למשל, יש לי חברה טובה שהכירה לא מזמן מישהו שלומד תואר שני בתחום שסופר מעניין אותי, והיא מספרת עליו, איך שהוא מפתח ומעשיר אותה, איך שהם נפגשים עם חברים שלהם והיא מרגישה שהיא לומדת ומרחיבה את האופקים שלה.. ואני מרגישה נאכלת מקנאה, אבל מצד שני משותקת, אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעזוב אותו, הוא כל כך יקר לי, שהמחשבה הזאת משתקת אותי.
המחשבות האלה מתעוררות אצלי פעם בכמה זמן, כשחברים מספרים לי דברים כאלה ואני עושה השוואות בראש ומרגישה שאני "מתפשרת" במובן מסוים, אבל מי יודע מה מחכה לי בחוץ? אולי אפגוש מישהו יותר משכיל אנטלקטואלית אבל יהיו לו חסרים דברים שאני כל כך אוהבת אצל חבר שלי?
בנוסף,לחבר שלי אין כמעט חברים. היו לו חברים בתואר אבל הוא למד בצפון ומאז הקשרים התנתקו כי כל אחד גר במקום אחר.
חברה שלי מספרת שהם הולכים לחברים שלו ואני מרגישה שוב אכולת קנאה, שאני לא מרחיבה את המעגל שלי ואת האופקים שלי. ואני נשארת במשבצת הקטנה שלי.
אני חוששת שמצד אחד אני מתפשרת, מצד שני אני יודעת שבשאר הבחינות מאוד טוב לי איתו, ומצד שלישי אני בן אדם מאוד פרפקציוניסט, וחוששת שגם אם אעשה את הצעד וניפרד, אז תמיד אמצא פגמים שיגרמו לי להרגיש את התחושות האלה באחד אחר ולעולם לא אהיה מרוצה.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם בתגובות, זה מאוד מאוד מטריד אותי.