אני בן תורה. למעשה אני גם אדם ממש פתוח, ולמדתי משחק (לא במקום דתי), וגם אומנויות לחימה, ואני שילוב של הכל. גם חרדי ירא שמים, גם דתי חובב ארץ ישראל וגם חילוני מלא שמחת חיים, הכל כזה.
אני מחפש בת-זוג לחתונה כבר מלא זמן ולא מוצא. נשים שאני רוצה לא רוצות אותי, ונשים שפתוחות אלי אני לא רוצה להכיר.
אני רוצה להכיר דתיה עם שרוולים ארוכים צנועה. וברור שגם אישה שהיא בן-אדם. ושמתי לב שלמרות שלפי ההלכה זה נחשב טוב יותר, בפועל הדתיות הקשוחות האלה יודעות בדיוק מה הן רוצות: תואר, כסף, משפחה, לומד כך וכך שעות ביום. ואצלי היהדות זה בפנים, ואני עושה דברים בדרך שלי. אז במקום ללכת בחולצה מכופתרת אני הולך לפעמים זרוק, ולדתיים השבלוניים זה נראה לא מכובד. אז זה לא הולך.
ודוקא היו נשים שרצו קשר איתי, ואני סירבתי. אפילו לחצאית מעל הברך , ובחורה שאומרת שהיא רוצה להתחזק. ממש קשה לי לראות את הבשר הזה שהיא חושפת בגוף, זה מרגיש לי פשוט לא צנוע ואני כמעט לא מסוגל להסתכל. אדם עדין ורגיש מאוד.
הקטע הוא שגם אני בן-אדם כמו כולם, ובערך מגיל 14 לא נגעתי באישה, ואני חי כמו נזיר, ומתפוצץ, ומת כבר להיות בקשר. וגם בדירה לבד כל הזמן המוח שלי יוצא לי מתוך הגולגולת מרוב בדידות. ומצד שני יש לי אמונה שלא נשברת בקלות. ואני כל הזמן במאבק אם להישבר ומתי.
למעשה כבר פגשתי אישה בת 50, ניסיתי לעזור לה למצוא מישהו. והיא חרדית ומחפשת מישהו מבוגר ממנה ששומר נגיעה. האישה הזאת חיה בהזיה. והאמת, אני מרגיש דומה לה במובן מסוים. כאילו כשאני רואה לבוש קצר אני לא רואה את הבן-אדם. אבל בגלל איך שהנפש העדינה שלי בנויה, כשאני רוצה להימשך זה פשוט לא יכול לקרות.
אני מרגיש שהולך להיות לי רע מאוד אם אני אמשיך ככה. אני מרגיש שמשהו כאן מחכה לי שאני אבין אותו, ואני לא מבין. עזרה בבקשה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות