לא ידעתי אם לסווג את הפוסט לפה או לזוגיות, אבל אני מרגיש שזה יותר שייך לפה כי אני לא נמצא שם עדיין (תקווה?).
הייתי בדיכאון ביום הולדת שלי, בעצם זה היה אחד הימים הכי גרועים שעברו עלי. היה לי קשה מאוד עם העובדה שעברו להם תקופות "יפות" בחיים שלי-בית ספר, תיכון, צבא, ובאף אחת מהם לא הייתה לי אהבה ובעצם אפילו לא דייט.
העניין הוא שאני מטבעי יחסית ביישן ומופנם (ובעיקר נאבק כל החיים להדחיק את התכונות האלו) ושניסיתי פעמים בודדות עם בחורות זה לא הלך טוב והייתי נכנס לדיכאונות, הייתי מאשים את עצמי בעיקר.
לאחרונה אוכל אותי מבפנים שכל החברים הטובים שלי עם חברות ואני מרגיש כישלון וחריג לגילי, אני מתחיל יותר ויותר להרגיש נואש ולחוץ מהעניין ובא לי כבר להכיר מישהי.
הקילומטרז' שלי הוא כזה:
-התנשקתי עם מישהי שרצתה אותי בתקופת התיכון, אבל זה לא נמשך כי אני לא רציתי.
-בנוסף אני לא בתול, ואין לי מושג איך זה קרה, אבל בתקופת הצבא הייתי מאוד תמים וידידה מהגדוד הזמינה אותי אליה כדי שנשתה ונצא לבר (ראיתי בה פוטנציאל שהיא תוכל לעזור לי עם בנות אחרות, אפילו אמרתי לה שחברה שלה יפה) שתינו ובסוף שכבנו, זה לא נמשך מעבר כי לא הרגשתי "אהבה".
בדיעבד אני מתחרט על שתיהן כי יכלתי להמשיך איתן בשביל לצבור ניסיון ובטחון.
אני יכול להעיד על עצמי שאני מתאמן, משקיע בעצמי מבחינת מראה, טיפוח ולבוש. אני מאוד מודע לעצמי (יותר מדי) פרפקטציוניסט במידה, ולפעמים ביקורתי כלפי עצמי.
אני תמיד מחפש את תשומת הלב מבחורות וגם אם אני מקבל אותה אני לא עושה עם זה כלום. אני יוצא לברים ואני מת להתחיל עם בנות ולמרות שאני קולט מבטים קשה לי לעשות את הצעד ולהתחיל איתן, אני נכנס ללחץ נוראי ומשהו בי עוצר אותי. מרגיש לי מאיים לגשת לקבוצה שאני לא מכיר ולרוב אני חוטף רגליים קרות.
אז איך מתגברים על החרא זה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות