עבר מסובך וקושי בנושא הזוגיות - האם להחליף שיטת טיפול?

היי חברים, בתור אחד שפעיל בקהילה המדהימה הזאת ורואה כמה רצון יש לנו לעזור אחד לשני במיוחד בתקופה הזו, אשמח לקבל דעות וכמה שיותר למרות החפירה
.
חשוב לי להבהיר, אני לא איזה מפגר או אילם וגם רחוק מלהיות רע או מתנשא.
אני יודע להביע את עצמי, פשוט יותר קשה לי מול אנשים שאני לא מכיר כי אני נרתע, מתכנס בתוך עצמי וחושב כל הזמן על מה להגיד ואיך להגיד את זה מאשר פשוט.. להגיד!
מה שמצייר אותי לתחושתי כמוזר ואחד שלא חיוני למעגל החברתי של אנשים.
משהו שרובנו חווים פשוט יותר קיצוני.

טוב אז החיים שלי לא הכי פשוטים.
גדלתי בבית בו ההורים רבים בלי הפסקה ומשתמשים באחיי אבל בעיקר בי(אני בן הזקונים), ואם לא היו רבים אז פשוט לא היה ממש שיח מיוחד והסיבה שהם נשארו היא כי בגללנו הילדים.
סבלתי ביסודי מחרם שנמשך 3 שנים.
עד כיתה ח' לא באמת היו לי מי יודע מה חברים.
בכיתה יא' נכנסתי לתנועת נוער שם נפתחתי, הכרתי אנשים מיוחדים, מדהימים
ויותר מהכל - את האהבה הראשונה שלי :)
היינו שנתיים, במהלכן התגייסתי ונפרדנו בנקודה הקשה ביותר שהכרתי בחיים עד אז(סבלתי בשירות, חוויתי המון חרדות, הייתי בודד ושיחקתי אדם שאני לא כדי להיות חלק מהקבוצה)

בשלב מסויים עברתי תפקיד, הכרתי בחורה מדהימה והייתי במערכת יחסים במשך שנתיים.
ארבעה חודשים אחרי השחרור נפרדנו ומאותה נקודה החיים שלי קיבלו תפנית בעלילה.
נכנסתי יותר ויותר לחרדות, דיכאון ולא עבדתי כל הזמן הזה כך שהייתי תקוע בבית רק אני והמחשבות שלי(אחים שלי כבר לא גרו בבית אז נשארתי אני וההורים אבל בשל הדינמיקה.. אפשר לומר שנשארתי לבד).
המוח עבד בלי הפסקה, המחשבות הנוראיות, השנאה העצמית, האשמה והכאב עטפו אותי ומאותו אדם חם, אוהב ולמרות הקושי החברתי תמיד מנסה לגשת, לעזור, לחייך הפכתי לאדם כואב, עצוב שלא מאמין שאפשר לקום.
המצב שתראתי נמשך חצי שנה עד שיום אחד לזכותו של אחי יצאתי לעבוד שעבורי זה היה היה הישג(נסו לדמיין את עצמכם חצי שנה בבית לא ממש מדברים עם מישהו כל הזמן עם עצמכם, מעבירים את הזמן במחשב, בסרטים, אכילה וקריאת ספרים)

העבודה הסיחה את דעתי וזו הייתה התחלה טובה.
בזכות אחותי, התחלתי טיפול פסיכולוגי במהלכו התמודדתי לאט לאט עם העבר שלי: הבדידות, הלבד, המחסור בחברים, המחסום בחום ותמיכה נפשית בבית מגיל צעיר, החרם שחוויתי, החרדות בצבא, הפרידות הקשות שחוויתי, בעיות האמון הקשות שנוצרו לי והקושי של ברמה התקשורתית.

עם הזמן אחרי שנה וחצי בעבודה הכרתי מישהי שנכנסה לחיים שלי מהר מאוד ומבלי לשים לב כבר ניהלנו מערכת יחסים אינטנסיבית ורעילים *מאוד*
הבחורה הייתה מתוסבכת ביותר, סובלת ממאניה דיפרסיה(דו-כותביות) ולא הייתה מאוזנת.
הקשר נגמר עוד לפני שהתחיל אחרי 4 חודשים של און-אוף ואחרי שגיליתי שבגדה בי מספר פעמים וסביר להניח עם כמה גברים.
הדבר השפיע עלי, אומנם הייתי בטיפול הפסיכולוגי כל הזמן הזה אבל כשהכרתי את אותה בחורה הייתי בדיוק בנקודה של לסיים את ההתמודדות עם העבר ולהתחיל להתמודד עם קשיים של ההווה והעתיד אז עדיין לא הייתי חזק נפשית להתמודד עם עוד פרידה.

אבל למרות הכל עם תמיכה שקיבלתי מטיפול, מחברים ובעיקר עם עבודה עצמית(כתיבה, תזונה וכושר, המון כושר) התגברתי על המון מכשולים, עבדתי על הביטחון והערך העצמי שלי, אפשרתי לעצמי לסלוח ולהמשיך הלאה ולפני חצי שנה הפסקתי את הטיפול.
היום אני לומד לתואר נחשק, מציב לעצמי יעדים ומטרות ולאט לאט קוטף אותן, שומר על קשר חזק עם חברים אבל החרדה החברתית עדיין צפה ולא משחררת.
עם החברים מהבית אין לי שום בעיה - אני מי שאני בלי מסכות, יוצא אם זה לישיבות בבתים ואם זה בחוץ, משתדל ליזום שיחות ומפגשים.

עכשיו אחרי הרקע שנתתי והחשיפה שלי אליהם, הסיבות בגללן פתחתי את הפוסט הן:
1. עדיין קיימים בי תכונות של האדם שהייתי, אין מה לעשות העבר הוא חלק ממי שאני ואני לא מתחרט על שום מכשול שעברתי כי בזכות הכל אני מי שאני היום
אבל אני כן מחפש כל דרך אפשרית לטפל בחרדה החברתית, למצוא כלים להתמודדות בסיטואציות חברתיות כי הדבר בסופו של דבר גורם לי עדיין לחוסר ביטחון וחרדה במיוחד כשזה נוגע ליצירת שיח עם בחורות.

2. עדיין קשה לי לצאת עם חברים מהלימודים כי אני עדיין חושש מאיך אצטייר בעיניהם וחושש מכך שלא יקבלו את מי שאני.
עם החברים מהבית אני יוצא חופשי. הם חברים שילכו איתי לאורך כל הדרך - הם מסוג האנשים שתמיד שם בשבילך, גם בשביל הצחוק וגם בשביל הכאב כי בסופו של דבר כולנו חווינו חרדות אז זה משהו שמאוד חיבר בנינו.

3. בעבר היה לי את האומץ לדבר עם בחורות, לפתח שיחות, להרשים וכו..
אבל היום אפילו סמול טוקים זו משימת התאבדות וסביר להניח בגלל הבגידה בעיקר וכשלון מערכות היחסים הקודמות. מה לדעתכם אני יכול לעשות כדי להתגבר על זה?
אני טיפוס של מערכות יחסים, אוהב את הרעיון של אהבה, להיות עם מישהי שאיתי בגלל ובזכות מי שאני והפוך, שגם סופש בבית עם יין, אוכל טוב(אחלה בשלן) וסרט לא ישעממו אותה. אני טיפוס רומנטי וקיטשי אבל משהו בדרך השתבש לי ואני לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה/ות
*זה הגיע למצב שבו יש לי אפליקציות כמו טינדר וOkCupid ויש לי אחלה מאצ'ים אפילו לא מעט אבל אין לי אומץ אפילו לפתח שיחה, פשוט שכחתי כל יכולת תקשורתית. אני חושב שמה שמוסיף לפחד אפילו לנסות לנהל שיחהיבשה בצ'אט היא כי רוב(לא כולן) הבחורות שיצא לי להכיר בעבר באפליקציות מאוד.. מתנשאות.
מרגיש לי שעוד לפני שהכרנו אני כבר חייב להן משהו.. חייב להרשים במשפטים מפוצצים ולהוכיח את עצמי כשבסך הכל בא לי לנסות להכיר מישהי. אני בעד לחזר אבל שם אני מרגיש שזה שונה.. יכול להיות שאני טועה וזה רק אני(?)
עוד חשש שלי שבגלל מה שעברתי בשנים האחרונות והדרך שעברתי אני במקום קצת רוחני. אני טיפוס שמדבר על עומק ומאוד פתוח עם הרגשות שלי ואני יודע שזה דבר שמרתיע מאוד בהתחלה ולפעמים מצייר אותי מוזר כי וואלה.. לרוב גברים לא מדברים על מה שהם מרגישים ומנסים לשדר "עסקים כרגיל" ואני מרגיש שהרגישות הזו הורסת לי אבל זה משהו שממש קשה לי לשים בצד ולהתעלם ממנו זה ממש חלק ממני.

שקלתי ללכת שוב לטיפול אבל אצל מישהי אחרת או שיטת טיפול אחרת.
שמעתי גם על סדנה שנקרת מהות ששקלתי ללכת אליה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו.
או אפילו קואוצ'ינג אבל לזה אני פחות מתחבר
מה דעתכם חברים? אני נמצא במצב מורכב ואני פתוח לשנות דברים.
אשמח לשמוע את דעתכם, ואם קראתם עד לכאן, אני פשוט מעריך כל רגע שהקדשתם עבורי