חי בתחושת ריקנות וחוסר סיפוק

אני בחור בן 30 כבר לקראת סיום התואר השני וכבר עברתי הרבה בחיים, עשיתי צבא, למדתי ועדיין לומד אבל תמיד מרגיש תחושת חוסר סיפוק עצמי וריקנות. בעבר יצאתי עם בחורות ועדיין לא הרגשתי מסופק וכעת בשנים האחרונות אין לי כל כך חשק ורצון ליצור קשר ומערכות יחסים ובכל זאת בתקופה האחרונה הכרתי את הבחורה שהפכה להיות אשתי שמצאתי בה תכונות שחיפשתי (אולי לא את כל מה שחיפשתי אבל היה בינינו חיבור מסוים). אני בחור משכיל, נאה וברוב שנות חיי לא זכורות לי חוויות טובות, לא מהילדות, מביה"ס - תיכון, לא מהצבא וגם לא מהלימודים. אני מרגיש שהם די מדכאים אותי יותר הלימודים ואני לא מוצא את עצמי ולפעמים מאבד את עצמי כלומר לפעמים 'טובע בתוך הלימודים'. מצאתי עבודה בתחום שאני לומד ועדיין תמיד מרגיש לא מסופק מסביבת העבודה והשגרה כולה די משעממת ולפעמים מדכאת אותי אבל משהו בי גורם לי להמשיך, לשרוד, לעבור עוד יום שגרתי. אין לי ריגוש בחיים. שום משהו שמניע אותי מעבר להבנה שכדי להתקדם צריך ללמוד, כדי למצוא עבודה טובה, כדי לפרנס את הבית ולהתחתן ולפרנס את ילדיי ואשתי. מרגיש לי שאני חי על פי תכתיבי החברה ולא על פי הקול הפנימי שלי. אולי אני נכנע לה או שאני לא בטוח במה שאני מרגיש. תחושה שאני נושא אותה כמעט כל חיי. אף על פי שהייתי מצטיין ברוב המסגרות שהייתי בהם בחיי, עדיין לא הרגשתי משמעותי ולא מצאתי את המקום שטוב לי להיות בו. אני חושב שאולי זה בלתי אפשרי עבורי כי אני אדם מאוד פרפציוניסט, יסודי וביקורתי. זה כמו מעגל קסמים שאני שבוי בו. ייתכן כי זה די מודחק אצלי. אני ממשיך לתפקד כרגיל ולשדר "עסקים כרגיל" כלפי הסביבה (בעבודה, בלימודים ובבית עם אשתי) תמיד מרגיש לי שמשהו חסר. ולפעמים ישנן תקופות שזה בא לידי ביטוי יותר בתחושת השחיקות והשגרה שבה אני לא מוצא שום עניין בשום דבר. אין לי תחביבים ואני די משתעמם בקלות מדברים. חוזר הביתה מותש ולרוב גם נפשית כך שאני לא פנוי להכיל עוד אנשים ולהתחבר לאנשים נוספים. בייחוד בתקופה זו בשל משבר הקורונה זה החמיר ונכנסתי לדיכאון. אני לא יודע אם אי פעם אהיה מאושר, משוחרר, מסופק, רגוע (לא רק חיצונית אלא גם פנימית בשקט פנימי שחסר לי) לזה אני זקוק יותר מכל. אשמח לקבל עצה ממישהו שמזדהה איתי.