הי חברים.
מה נשמע?
אז ככה,בזמן האחרון יוצא לי לחשוב המון על העניין הזה של הורות,של טיפול בילדים. אני רואה המון תינוקות ברחוב אפילו יותר ממה שהיה מלפני המון שנים. מצד אחד,לדעתי הם מתוקים כאלה וחמודים. אבל מצד שני כשאני שומעת תינוקות בוכים אני מצד אחד מרחמת עליהם אבל מצד שני מרגישה עצבנות מטורפת וממש רצון שלא יצעקו.
אין לי רגש אמהי ואני מחשיבה עצמי ככצעט אלהורית. אין לי רצון אמיתי לילדים לא עכשיו ולא אף פעם אבל יש לי חבר שהוא קצת יותר ממני רוצה ילדים בעתיד. הוא גם סטודנט כמוני. אני יודעת שאמא שלי מאוד רוצה נכדים,היא מאוד מבוגרת.
אני מצדי,שלא יהיו לי אף פעם ילדים. אני מכבדת את אלו שיש להם אבל מצדי שלי אישית לא יהיה. לא רואה בזה צורך של הישרדות של חיים ומוות כמו אוכל,שתייה או מקום מגורים. מיליוני אנשים חיים 100 שנים גם בלי ילדים ואני מכירה כמה בלי ילדים שנראות פחות זקנות ,אומללות ועייפות מאלו שיש להן ילדים. אבל שוב,לא בהכרח. רק אומרת מה שהעיניים שלי ראו. אז בבקשה לא לתקוף,זה לא גנון.
אני לא מבינה למה אני צריכה לוותר על החופש שלי,על הכסף שלי, על הקריירה שלי שהיא קצת תיפגע כי אצטרך חודשים לא לעבוד,להחליף חיתולים,לא לישון בלילות ולסבול עצבנות מצד הילד,להתאים עצמי לצרכים שלו בכל שלב התפתחותי שלו,לעצור את הצרכים שלי בשבילו. מה לי אישית זה ייתן אם אין לי רצון טהור ואמתי להוליד. אני ממש לא מאלו שיולידו בשביל שיטפלו בי בזקנה,זה יותר אנוכי לדעתי מלא להוליד.
אני יודעת שילד מראה על פוריות בחיים הבוגרים,אבל אני באמת לא מרגישה שאני צריכה את זה. זה מרגיש לי לא נכון וממש אין לי כוחות לה. זה נשמע לי הזוי.
תודה לכל העונים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות