אני חיה חיים נורמטיבים והכל טוב. יש לי הכל. הבעיה שלי היא שאני מרגישה ריקנות פנימית. גם הדברים שאני אוהבת לעשות כבר לא מהנים כמו פעם. אני חיה עם סבתא שלי וכל טוב. לא מתלוננת לרגע! אבל אני מרגישה שאף אחד פשוט לא מקשיב לפנימיות שלי. תמיד אומרים לי: " לא נורא, תעזרי לה היא מבוגרת" יש לציין שגם אני " מוגבלת' (לא כיסא גלגלים או קביים חלילה) אבל גם לי קשה. אני לא יכולה לעשות בשביל כולם ואף אחד לא יעשה את הדבר הכי פשוט: יישב ויקשיב לי מבלי לשפוט ולחשוב עליה בגלל שהיא מבוגרת!! אני מרגישה מבוטלת!!! חושבים רק על אחרים ואני מרגישה סוג של ניצול.. בבקשה אל תגידו לי: אז מה? סבתא שלך וכו'.... לא רוצה לשמוע את זה! אני שומעת את זה מספיק מכווולםםם! נימאס לי!! יש לי חבר מושלם שמקשיב לי והכל אבל גם זה לא מספיק כי אנחנו לא גרים ביחד מכל מיני סיבות(שלא מבחירה) אני לא יודעת מה לעשות!! היו לי חברים שהם כמו אחים אבל התרחקנו מכל מיני סיבות למרות שאנחנו עובדים באותו מקום. אני לא יודעת מה קורה לי ולמה זה קורה לי. אשמח לעזרה בלי לשפוט בבקשה. תודה לעונים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות