אני ובעלי לא מפסיקים לריב, זה נורמלי בכלל?

אני בת 28, נשואה שנה. מכירה את בעלי 3 שנים.
בעלי הוא גבר חם ואוהב, טיפוס ביתי שלא מחפש עניינים בחוץ. אני אוהבת אותו, למרות שתחומי העניין שלנו שונים ולפעמים אני מרגישה שהוא רחוק מיליון שנות אור מעולמי, מבחינת התחביבים, מה שמושך אותי, מה שאני אוהבת לעשות -
לדומה, אני אוהבת להיות בטבע, לטייל, לא אוהבת טלוויזיה, לא מתעסקת עם אוכל כמעט (מבשלת מעולה - אבל לא מעניין אותי לאכול יותר מידי. אני אוהבת שזה טעים והוא אומר שמה שאני מכינה יוצא כזה טוב בגלל שאני עושה באהבה, וזה נכון אני עושה מכל הלב.)
הוא לעומתי, מת על אוכל (לאכול, לא לבשל), מת על טלוויזיה (כשיש לו זמן הוא מסוגל לצפות שעות רצופות), לא אוהב לטייל בטבע, מעדיף מלונות יוקרה מקמפינג למשל.
אז בהתחלה חשבתי שיאללה, מה זה כבר אומר, כשיצאתי עם גברים שהיו דומים לי יותר מבחינת תחומי העניין - אף אחד מהם לא עשה לי את זה.
בהתחלה שהכירו לי אותו (הוא ראה אותי והתעניין), נאמר לי המשפט הבא: "הוא בחור טוב מאין כמוהו, אבל יש לו בעיה אחת - הוא מעשן הרבה.
לא חשבתי שזה יפריע לי, אבל לא מדובר על אחת לשבוע בכיף, זה יומיומי.
עכשיו, שהוא כל כך מורגל בזה שזה לא נראה שזה כבר משפיע עליו חוץ מזה שאין לו "קיבולת" להכיל הרבה דברים בבת אחת.
השנה הזו שאחרי הנישואים (גרנו ביחד לפני) הייתה בלתי נסבלת.
אני התחלתי להרשות לעצמי להגיד מה מפריע לי (ולא תמיד בצורה יפה, לפעמים עולה לי הקול וזה דבר שמוציא אותו מדעתו), והוא עצמו כמובן גם נחשף על כל צדדיו הפחות מצודדים.
היו דברים לאורך מערכת היחסים שפשוט הפריעו לי ברמות. אצלו זה נובע מהתנהגות של ילד קטן וכועס ולא של גבר אלים (מעולם לא הרים עלי יד, אם כי אני רואה בכמה מהדברים שנאמרו על ידו התעללות מילולית - למרות שזה היה בשעת כעס, ושגם אני פתחתי פה ואמרתי דברים עוקצניים אבל לא בצורה שבה הוא אמר. דברים שהוא אמר כמו "את סמרטוט", "את תזייני לי את השכל אני אזיין לך את הצורה", "סתומה".)
שמעתי את המשפט "תעופי לי מהחיים" על ידו מספר פעמים (שוב, כאקט של ילד ששובר את כל הכלים), ואחרי שאני כבר אורזת ואומרת לעצמי ולו בקול רם איזה חרא של גבר הוא, איך כל החיים פינקו אותו ונתנו לו (וזה נכון) לשלוט בבית (ההורים שלו ואמא שלו בפרט ממש מתנהגים כאילו הם מפחדים לעצבן אותו), הוא מתחרט, וכמו ילד מסביר לי ש"שיגעתי אותו" וש"את מוציאה אותי מדעתי, תגידי מה שאת רוצה אבל בדרך יפה" ושאר סיבות להתנהגות שלו.

בזמן האחרון ממש נשבר לי ממנו. חוש ההומור שלו הוא לא כמו שלי, הוא צוחק על דברים שמציקים לי ועושה את זה בלי סוף, לא מתוך כוונה רעה (אני יודעת בוודאות שלו), אבל זה כאילו מובנה בו. הוא לא לועג, הוא כמו מקניט באהבה אבל יאללה זה חופר. כמה אפשר לשמוע "איככככככ עשית קקי??? איכככ." מה אתה בן שלוש?
או שהוא מחקה את הקול שלי מצטרד בטעות בזמן שאנחנו מתגפפים. זה נראה לך סקסי???

עכשיו הוא התחיל לעבוד בערבים. זה ממש לא מפריע לי חוץ מעניין קטן שנקשר בזה:
יש דברים שהוא מרשה לעצמו להתערב לי שאני לא יודעת מה לעשות עם זה.
אני נותנת לו חופש מוחלט, לא מתערבת לו בשום דבר,
והוא לעומת זאת, לא רוצה שאני אעלה תמונות עם בגד ים לפייסבוק כי "מה את רוצה להיות של כולם? את צריכה שכולם יתחרמנו עליך?" שאת זה אני יכולה להבין ומיד אמרתי לו שאתחשב בו ולא אעלה. באמת אין לי צורך להדליק אף אחד.
או, דוגמה אחרת - "אשתי לא תהייה ברמנית". "אשתי לא תתלבש כמו זונה, אני עם השמלה הזאת לא יוצא איתך." (שמלת סטרפלז לבנה ארוכה ומשוחררת ובהחלט לא שקופה) כשהבהרתי לו שהוא לא מתערב לי בלבוש קיבלתי את התשובה הברה: "אני איתך לא יוצא ככה. לכי לבד איך שאת רוצה".
אם אני משאירה את היומן שלי בסלון וכותבת שם להוציא מהלב, עליו בין היתר, הוא קורא את זה וקורע את זה. "לא רוצה תיעוד של שטויות שקשורות בי ביומן שלך") התירוץ שלו - שזה בסלון, אז מותר לו. מה שחשוב לי שלא יהיה בסלון שהוא לא יראה.

מבחינת הסקס - אנחנו עושים סקס בין פעם בשבוע לפעם בשבועיים, הוא לא ממש מתאמץ לענג אותי למרות שחשוב לו שאני אהנה. הוא פשוט עצלן מבחינה פיזית בשילוב עם אגואיזם קל (לא מוחלט).

הוא מביע אהבה בחיבוקים ונשיקות ולהתייחס אלי המון ובאמת שאני מרגישה ברמת מזל על זה.

אבל מה עם כל היתר?

אנחנו רבים על כל דבר. כל דבר מטריף אותנו.

הבוקר הוא ראה אותי עם שמלה, החזה שלי היה מוגבה בחזייה טובה, והוא חצי בצחוק חצי ברצינות אומר לי "לא נורא, נשים סיכת בטחון...", אז אני אומרת לו שאולי ירד לי מהווריד, ושאני לא הבת שלו או העובדת שלו שהוא יכול לנהל או להעיר לה.
והוא ישר מתגונן: "מה את רוצה, אי אפשר לצחוק איתך, כל דבר את מתקיפה, מתקיפה.."

זה נכון - אבל אם אני אוותר לך, למה תהפוך אותי? למטומטמת הממושמעת שלך?
כמו שההורים שלך והאחים שלך הולכים לידך על ביצים וכל העולם ואחותו יודעים שאתה עצבן שמתעצבן בקלות?

אחרי זה הוא בא לחבק אותי ונעלב שאני מזיזה אותו.

אני יודעת שאנחנו צריכים טיפול זוגי.
אבל תגידו לי, מה שאני מתארת פה נורמאלי בכלל?
יש לנו סיכוי?
אנחנו פשוט רבים כל יום, כל יום. על כלום. על הכל. על מי אמר למי מה, על מי ענה למי איך, זה פשוט נמאס בצורה איומה.

לגבי העבודה אני יודעת שהוא כן משתדל לא להזניח אותי ולהעניק לי (אני נאלצת לעשות הכל בבית כי הוא עם בעיות בריאות + עבודה עד מאוחר הרבה פעמים) אבל בנאדם שלא רואה בעצמו אשם אף פעם, ותמיד אומר לי "זה איך שאת מגיבה, זה איך שאת עונה, זה איך שאת לוקחת אותי קשה",
יש לי סיכוי אתו בכלל?